בס''ד     פרשת וישב: האם בזמן הזה ניתן להקל בפרישת שלושה חודשים

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה (לד, כד), שלאחר שלושה חודשים ממעשי יהודה ותמר וכלתו, הוכר העובר, ויהודה שחשב שתמר זינתה עם אחר, גזר עליה שריפה: ''וַיְהִ֣י׀ כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵֽאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף''. מדוע נגזר עליה שריפה בדווקא? נחלקו רש''י והרמב''ן (שם):

א. רש''י סבר, שתמר הייתה ממשפחתו של שם, בנו של נח, שהיה נחשב ככהן, וכפי שכותבת התורה עונש אשת כהן שזינתה הוא שריפה. ב. הרמב''ן הקשה, שכן בת כהן שזינתה חייבת שריפה רק כאשר היא מאורסת או נשואה, ואילו במקרה זה אמנם תמר הייתה מיועדת לייבום לשלה, אך לא הייתה מאורסת לו. משום כך העלה שתי אפשרויות אחרות; הראשונה, יהודה היה נחשב כשליט בתקופתו, ושרף אותה כמי שביזתה את המלכות. השניה, כיוון שהייתה מיועדת לשלה וזינתה תחתיו, הייתה כמעין אשת איש, והיה ביכולתו לגזור את דינה, וכפי שנהגו בזמנו בקצת אזורים במדינת ספרד. ובלשונו:

''ונראה לי שהיה יהודה קצין שוטר ומושל בארץ, והכלה אשר תזנה עליו איננה נדונת כמשפט שאר האנשים, אך כמבזה את המלכות... והוא חייב אותה מיתה למעלת המלכות, ושפט אותה כמחללת את אביה לכבוד כהונתו, לא שיהיה דין הדיוטות כן. ועל דרך הפשט יתכן שהיה משפטם כנהוג היום במקצת ארצות ספרד, שהאשה אשר תזנה תחת אישה מוסרין אותה לבעלה והוא דן אותה למיתה או לחיים כרצונו, והנה היתה מיועדת לשלה בנו והיא להם כאשת איש.''

הגמרא במסכת נדה (ח ע''ב), לומדת עיקרון כללי ממעשי יהודה ותמר, עובר ניכר תמיד שלושה חודשים משלב העיבור. כתוצאה מכך, למדו שיש להפריד שלושה חודשים בין נישואין לנישואין, כדי שאם תתעבר האשה, ידעו של מי העובר. בעקבות כך נעסוק השבוע בהלכה זו ובהרחבותיה, ובשאלה האם יש מקום להקל בזמן הזה, כאשר ניתן לברר באמצעות אולטרסאונד אם אשה מעוברת. בנוסף נעסוק בשאלה, האם דין 'מינקת חברו', שגם הוא מצריך פרישה נרחבת במצבים מסוימים, קיים בזמן הזה.

שלושה חודשי הפרדה

כפי שראינו בעבר (לך לך שנה ח'), בזמנים עברו רווחה תפיסה רפואית, בה יש שני מסלולי היריון תקינים, מסלול בו תינוק נולד בחודש השביעי, ומסלול בו נולד בחודש התשיעי (כאשר תינוק הנולד בחודש השמיני, ימות). כתוצאה מכך כותבת הגמרא במסכת יבמות (מא ע''א), שכאשר זוג התגרש, האשה צריכה להמתין שלושה חודשים עד שתנשא שוב, שכן אם תנשא מיד, יש חשש שתתעבר מיד, וכאשר יוולד התינוק, לא ידעו אם הוא בן תשעה חודשים, ושייך לבעל הראשון, או בן שבעה חודשים, ושייך לשני.

לכאורה כתוצאה מכך, בעל ואשה שהיו בריב חודשים רבים ולא גרו יחד, אשה שאינה יכולה ללדת מסיבות שונות, או אשה שרק התקדשה מדאורייתא (דהיינו התקדשה בטבעת), ועוד לא נישאה מדרבנן (דהיינו נכנסה לחופה), אינה צריכה הפסק של שלושה חודשים לפני שתנשא שוב, שכן אין חשש לטעות עיבור במקרה זה, ואכן יש תנאים הסוברים כך. אמנם למעשה, כפי שפסק השולחן ערוך (אבה''ע יג, א) הלכה כרבי מאיר, שחז''ל גזרו על כל הנשים ללא חילוק. ובלשון הרמב''ם (גירושין יא, כ):

''כל אישה שהתגרשה או שהתאלמנה הרי זו לא תינשא ולא תתארס עד שתמתין תשעים יום... כדי שיודע אם היא מעוברת או אינה מעוברת להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני. וגזירת חכמים היא, שאפילו אשה שאינה ראויה לולד, ואפילו התגרשה או התאלמנה מן האירוסין, צריכה להמתין תשעים יום, אפילו קטנה או זקנה או עקרה או אילונית, ואפילו בעלה במדינת הים או חולה או חבוש בבית האסורין, ואפילו בתולה מן האירוסין, צריכות להמתין תשעים יום.''

בדרך כלל, הפרדה של שלושה חודשים בין נישואין לנישואין אינה משמעותית, שכן לרוב גם ככה יש הפסק מסוים בין נישואין לנישואין, וגם אם אין, לא מורכב לדחות את הנישואין. אמנם, הגמרא (שם, מב ע''א) כותבת, שגם זוג שהתגיירו, צריכים הפרדה של שלושה חודשים, כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לבין זרע שנזרע שלא בקדושה. ואכן מקרה זה הוא מקרה מורכב, שכן דורשים מבעל ואשה, להיפרד לתקופה ממושכת.

גיורת פנויה

הגמרא במסכת יבמות (לה ע''א) מביאה מחלוקת בין התנאים, האם פנויה שהתגיירה, צריכה להמתין שלושה חודשים מזמן הגיור, לפני שתוכל להתחתן. לדעת רבי יוסי, אין מניעה שתתחתן מיד, שכן פנויה כאשר היא מזנה, מוודאת שלא תתעבר. ואילו לדעת יהודה, יש מקום לחשוש שמא לא הצליחה כראוי למנוע עיבור, ולכן יש להמתין גם במקרה זה. נחלקו הראשונים בפסק ההלכה:

א. בעל המאור (י ע''א בדה''ר שם) פסק כרבי יהודה, שפנויה צריכה להמתין שלושה חודשים. ועל אף שבדרך כלל הלכה כרבי יוסי במחלוקתו עם רבי יהודה, וכפי שכותבת הגמרא במסכת עירובין (מו ע''ב), במקרה זה כיוון שכפי שראינו לעיל מחמירים מאוד בנושא הפרדה של שלושה חודשים, וגם פנויה וקטנה שהתגרשו ומתחתנים שוב נזקקים להפרדה, בוודאי שיש להחמיר כרבי יהודה כנגד רבי יוסי. גם הרדב''ז (א, קצו) פסק כך[1], והוסיף, שבוודאי שכך הדין בזמנו ביחס לשפחות הגויים, שהן שטופות בזימה, ונכנסות להריון מאדוניהם ללא חשש, והטעם שפנויה משתדלת לא להיכנס להיריון, אינו רלוונטי. ובלשונו:

''ואף על גב דתלמודא לא מפליג בין עכו"ם או ישראליות, אלא אמרינן בסתם אשה מזנה מתהפכת, כיוון דאיכא לישנא קמא דשמואל ורבי יהודה, וקצת רבוותא דלית להו הא דר' יוסי, אנן פסקינן כותיה במאי דמסתבר טעמיה, ובמאי דלא מסתבר פסקינן כאידך לישנא דשמואל וכר' יהודה וכרבוותא במקצת, וזהו הנכון שבפסקים וקרוב אל הסברא, שכל עכו"ם צריכה להמתין, וכל בת ישראל הנבעלת בעילה שאינה מותרת לה אינה צריכה להמתין.''

ב. הרי''ף (י ע''א בדה''ר) חלק ופסק כרבי יוסי, שפנויה שמתגיירת לא צריכה להמתין שלושה חודשים, שכן הלכה רבי יוסי במחלוקתו עם רבי יהודה. כך מעיקר הדין פסק גם הרב משאש (שמש ומגן אבה''ע ב, ח), שכן כך פסק השולחן ערוך (אבה''ע יג, ה) במפורש. ועל אף שבמקום האפשר כתב שיש לחוש לדברי הרדב''ז, כאשר ישנן סברות נוספות להקל, או מקום צורך, יש לפסוק כעיקר הדין.

עם זאת, כפי שהעיר המנחת יצחק (ו, קו), ובכך חלק על דברי על דברי הרב אברהם גליק (יד יצחק ב, רנו), במקרה בו אותה גויה הייתה בקשר זמן רב עם גבר לפני הגיור, למרות שהיא רווקה עליה להמתין שלושה חודשים לאחר הגיור לפני שתנשא, שכן במקרה מעין זה לא שייך לומר שהיא נשמרת שלא להיכנס להריון. אמנם הוסיף, שבמקרה בו אותה גויה הייתה בקשר עם יהודי, ויש חשש שאם לא יתירו להתחתן מיד ייצא היהודי לתרבות רעה, יש מקום להקל.

בדיקת היריון

כפי שראינו לעיל, כאשר נפסק שיהודיה שהתגרשה צריכה להמתין שלושה חודשים, נפסק כרבי מאיר, שלא חילקו בין אשה שיכולה להיכנס להריון למי שאינה. הסתפק החלקת מחוקק (אבה''ע יג, ה), האם גזירה זו נאמרה גם ביחס לגויים, והאם גם גרים זקנים צריכים שלושה חודשי הבחנה[2]. ספק זה השליך גם על השאלה, האם בדיקת הריון מועילה לנישואין מיידים:

א. הרב משה פיינשטיין (אגרות משה אבה''ע ב, ה) בעקבות הדגול מרבבה (יו''ד רסט, ט) שהקל בגויים זקנים שהתגיירו שאינם צריכים שלושה חודשי הבחנה, כתב שבמקרה בו אשה ראתה וסת סמוך לגיור, היא לא צריכה הבחנה, שכן ברור מעבר לכל ספק שהיא לא בהריון. בפשטות באותה מידה, אם ישנה בדיקת הריון אמינה, לא גרע מעמדה מוסת, ואשה שנבדקה וראתה שאינה בהיריון, לא תצטרך שלושה חודשי הבחנה. ובלשון הרב מלמד (מסורת הגיור, פרק טו) , שכתב שכך נהוג בבתי דין רבים:  

''בשו"ת אגרות משה כתב לגבי זוג שהתגייר, וסמוך לגיור הגיורת ראתה וסת, שאינם צריכים לפרוש, כיוון 'שידוע בזמננו שאינה מעוברת'. ואין אפילו אחת מאלף שרואה וסת בעודה מעוברת... ונראה פשוט שכיום בדיקת הריון אמינה מועילה במקום ג' חודשי הבחנה... וכן נוהגים רבים מבתי הדין לגיור, לדרוש מהמתגיירת לבצע בדיקת הריון.''

ב. הרב אלישיב (צהר יא, עמ' שפו) חלק וסבר, שבדיקת היריון אינה מועילה. לטענתו, גם הדגול מרבבה שהקל בגויים זקנים שמתגיירים, הקל רק מחמת כך שגויה זו אינה יכולה להיכנס להריון כלל, ולכן ייתכן שלא גזרו עליה. אך אשה שיכולה להיכנס להיריון, גם אם בדיקה מבררת שאינה בהריון, חל עליה הכלל שלא חילקו חז''ל בין הנשים, וממילא חייבת בשלושה חודשי הבחנה.

מעוברת חבירו

נקודה נוספת הקשורה להפסק בין נישואין שנראה בקצרה, היא דין מעוברת חברו. הגמרא במסכת יבמות (מב ע''ב) כותבת, שגם כאשר מדובר באשה שידוע שבהיריון מהבעל הראשון, כך שאין חשש לטעות של מי הילד שייוולד, או שכבר ילדה לאחרונה, היא לא יכולה להתחתן שוב שנתיים מזמן הלידה, כדי שלא ייפגע החלב המיועד לילד. נחלקו הראשונים באיזה מקרה מדובר:

א. רבינו שמשון הזקן (כתובות ס ע''א, ד''ה והלכתא) נקט, שרק במקרה בו אשה התאלמנה נאמר דין זה, שכן כפי שכותבת הגמרא בכתובות, במקרה של גירושין, האשה אינה משועבדת יותר לבעלה, ולכן גם אינה מחויבת להניק את בנו. ב. רבינו תם (שם) חלק וסבר, שגם גרושה אינה יכולה להתחתן, שכן הגמרא ביבמות סתמה את דבריה, וכתבה בסתם שכל מינקית אסורה להינשא. ג. הרשב''א (ד''ה ת''ר) בדעת ביניים סבר, שאם אותה גרושה הניקה לפני שהתגרשו, היא חייבת להמשיך בהנקתו, ואם לא, לא.

הר''ן (כה ע''א בדה''ר) הוסיף שמחלוקת הרא''ש ורבינו תם, נובעת גם מהשאלה, האם במקרה בו אותה אשה תפסיק להניק, היא תבוא לבית דין ותתבע תחליפי חלב לבנה. לדעת רבינו שמשון, רק כאשר אשה התאלמנה מבעלה, יש חשש שתתבייש לדרוש מזונות מהיורשים, ואין חשש במקום גירושין. רבינו תם חלק וסבר, שגם בגרושה ישנו חשש לחסך במזונות, שכן אותה אשה לא נמצאת תדיר עם בעלה לשעבר, ולא תקבל מזונות. ובלשונו:

''וכתב רבינו תם, ז"ל דבשנתגרשה בא מעשה לפני רבינו שמשון ז"ל והתירה לאחר ג' חדשים, דכיון דקאי אב אי מתעברה ממסמס ליה בביצים וחלב, אבל כשמת בעלה אשה בושה לבוא לבית דין לתבעם מן היורשין, ונמצא ולד מת. אבל רבינו תם ז"ל אסר אפילו בגרושה, לפי שאינה יכולה להיות רגילה עם הבעל לתבוע ממנו... וכתב הרשב"א ז"ל דבגרושה דווקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה, אבל קודם הזמן הזה לא, דהא אי בעי לא תניק אותו כלל, ואפילו בשכר.''

לכאורה, לכל השיטות במקרה בו אשה שוכרת מיניקת במקומה לאחר הגירושין, אין מניעה שתתחתן מיד. אולם, הגמרא כותבת שדין זה נכון רק במיניקות ששכרו נשי ראש הגולה, שמניקות אלו מפחדות לחזור בהם מההסכם להניק, אך בשאר המקרים לא מועילה השכרת מיניקת, ואפילו הפסקת הנקה לא מועילה (מחשש שיפסיקו מחמת כך להניק). עם זאת, במקרה בו הפסיקה להניק עוד לפני הגירושין או לפני מות הבעל, אין מניעה שתתחתן מיד, שהרי מעולם לא התחייבה להניק והולד לא תלוי בה.

להלכה

להלכה פסק השולחן ערוך (אבה''ע יג, יא) כדעת רבינו תם, שלא מקילים באשה שהתגרשה שתתחתן מיד. עם זאת, בחלק מהמקרים בתי הדין מצרפים את שיטת רבינו שמשון כסברא להקל, כאשר יש סברות נוספות. לדוגמא; א. הדעות הסוברות שאם הפסיקה להניק לפני שהילד מכיר אותה, אין זה נחשב כמצב בו התחילה להניק. ב. שיטות חלק מהאחרונים, שניתן לסמוך על הדעה בגמרא שניתן להתחתן תוך י''ח חודשים, שכן מניקים פחות זמן. ג. קצבת ביטוח לאומי שמבטיחה את תזונת הילד. ד. מקרים בהם חתונה של אותה אשה אלמנה או גרושה דווקא תועיל לרווחת הילד. ועוד.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[3]...