כשהיינו ילדים, במסיבות חנוכה כולנו רצינו להיות הַשַּמָּש - הנר הבולט והגבוה ביותר.

מאז חלקנו נשארו ילדים. מנסים להתחפש לשַמָּש, לבלוט, להנהיג. אך התמונה האמיתית שונה בתכלית. דווקא הנרות הרגילים הם הסיפור האמיתי של חנוכה, בלעדיהם אי אפשר. הם כל כך יקרים בעינינו עד כי איננו רוצים להשתמש בהם לצורכי חולין - "אין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד, כדי להודות ולהלל על ניסיך ועל נפלאותיך".

הַשַּמָּש בולט ומרשים, אך בסופו של דבר הוא החלק השולי בסיפור. שמו מורה איך מצפים ממנהיג שיראה את עצמו.

מנהיג בישראל הוא שַּמָּש, משרת.. תפקידו לשמש את האחרים. הוא אינו בעל ערך כשלעצמו והציבור לא אמור לסגוד לו. יתכן שיש לו כישורים מיוחדים, שהקדוש ברוך הוא חנן אותו במעלות מיוחדות, אך הם נועדו לשרת הציבור, ולא חלילה לכלי עזר לפולחן אישיותו.

כל אדם במהלך חייו מוצא עצמו בעמדת כוח של מי שבידיו להדליק או לכבות. הורים, בעלי תפקידים בעבודתם וכל אדם שיש לו השפעה על גורלו של האחר. אך חייבים אנו לזכור שאם יתמלא הַשַּמָּש בגאווה עצמית ויחשוב כי אורו הוא האור החשוב, יחטא לתפקידו. אך אם יתפוס את עצמו בענווה, יוכלו כל הנרות שסביבו להאיר אור גדול בשמחה. 

הרב ליאור אנגלמן