"מסרת גיבורים ביד חלשים" – חנוכה והחובה לעמוד על נפשנו

לאחר הפיגוע הקשה בסידני שבאוסטרליה, שבו וחזרו יהודים ברחבי העולם על מסר אחיד וברור: אור החנוכה מסמל את הטוב בעולם, ושום פיגוע לא יוכל לכבות את האור שלנו- מעט אור דוחה הרבה מן החושך, ואנו נמשיך להאיר את העולם באור נרות החנוכה.
אף שמסר זה ודאי נכון ומעורר השראה, אך חנוכה נושא עמו מסר נוסף, שאסור להתעלם ממנו: בימי החנוכה היהודים לא ישבו בחיבוק ידיים מול האיום; הם פעלו ועשו ככל שביכולתם להגן על עצמם — ורק לאחר מכן סייע להם הקב״ה לנצח את החושך. בתפילת העמידה של חנוכה אנו מספרים את מאורעות ימי החשמונאים ומזכירים בפירוש את נס המלחמה: “מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים”. כלומר, הקב״ה סייע למעטים לגבור על הרבים. ברור היה שהיהודים קמו תחילה להגן על עצמם, ורק לאחר מכן זכו לניצחון. כך גם בברכת המזון בחנוכה אנו מודים לה׳ על המלחמות שבהן הושיע אותנו.

לפני שנרחיב עוד, יש להבהיר מושג יסודי לגבי חג החנוכה: מהו הטעם שאנו חוגגים את החג, האם זה מחמת נס פך השמן?

הרמח״ל (נר מצוה, עמודים 80–82) מסביר כי לא מצאנו לעולם שאנו מציינים נס שאיפשר קיום מצווה מסוימת. אלא אנו חוגגים תמיד בהלל ובהודאה רק את הצלת העם עצמו. בפסח אנו חוגגים את גאולתנו מעבדות מצרים. בסוכות אנו מציינים את שמירתו של ה׳ עלינו במדבר באמצעות ענני הכבוד. בפורים אנו חוגגים את הצלתנו מתוכנית החיסול של המן. חנוכה אינה שונה: היא מציינת את הצלתנו מיד היוונים.

וכך הקשה: "ואם תאמר וכי בשביל שנעשה להם נס בהדלקה, שלא תהיה בטילה ההדלקה, היו קובעים חנוכה. כי מה שחייב להודות ולהלל זהו כאשר נעשה לו נס בשביל הצלתו, ולא בשביל שנעשה לו נס לעשות מצוה, כי אין המצוה הנאה אל האדם".

ותירץ: "יש לומר שעיקר מה שקבעו ימי חנוכה, בשביל שהיו מנצחים את היוונים"

הרמח״ל הוסיף לבאר כי אף שחנוכה נחגגת בעיקר משום הניצחון במלחמה, אנו מבטאים זאת במעשה הדלקת הנרות. הסיבה לכך היא שנס המלחמה היה, במובנים מסוימים, נס סמוי — שכן ניתן היה לנצח במלחמות באמצעים טבעיים, ואינו מצביע באופן ברור על נס גלוי. לכן, הדגישו חז״ל את נס פך השמן, שהיה נס ברור ומוחלט, שמעל לטבע באופן מובהק.

הנה במקומות רבים מבואר כי מוטלת עלינו חובה להגן על עצמנו מפני אויב ולא להניח להם לשלוח בנו יד. כבר בתורה הדבר מבואר במעשה יעקב אבינו, שהכין את עצמו למלחמה מפני אחיו עשו, וכפי שמבאר הרמב״ן — שלא הניח לו לבוא ולהוציא את זממו בו ובמשפחתו.

בגמרא בבא מציעא (צג, ב) מבואר שהיו בני העיר מעמידין חזן מתא שהיה תפקידו לשמור את בני העיר וממונם בלילה (רש״י).

עוד איתא בגמרא (בבא בתרא ח, א) שעיר צריכה שמירה: "לשורא ולפרשאה ולטרזינא אפילו מיתמי". ופרש״י: לשורא- "לתיקון החומה". לפרשא- "פרש שהולך סביבות העיר לשומרה ולידע מה היא צריכה". לטרזינא- "שומר כלי זיין של בני העיר ויושב בבית אצל השער".

בעירובין (מה, א) נאמר: "נכרים שצרו על עיירות ישראל אין יוצאין עליהם בכלי זיינן ואין מחללין עליהן את השבת...במה דברים אמורים, כשבאו על עסקי ממון אבל באו על עסקי נפשות יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת. ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת".

ובבית יוסף (סימן שכט) הביא בשם תשובת תרומת הדשן (סימן קנו) שבזמן הזה אפילו על עסקי ממון מחללים את השבת, שידוע שאם לא יניחום הישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו והוי עסקי נפשות. וכן פסק בשולחן ערוך (ס״ק ו-ז), והוסיף הרמ״א שאפילו עוד לא באו עדיין אלא שרוצים לבוא מחללין עליהן את השבת.

ומקור דברי הרמ״א מהאור זרוע (ח״ב הל’ שבת סימן פד) ושם מובא שאפילו רק יש חשש וקול בעלמא שכוונת הנכרים לבוא לשלול: "אחינו שבביה"ם לא טוב עושים שמוליכים חרבותיהם ותריסיהם בערב שבת. מיהו כשפעמים יריאים ושומרים את העיר שמא אז מותר, כההיא דפרק מי שהוציאוהו בעירובין, דאמר רב יהודה אמר רב: עכו"ם שצרו על עיירות ישראל אין יוצאין עליהם בכלי זיינם ואין מחללין עליהן את השבת. במה דברים אמורים שבאו על עסקי ממון אבל באו על עסקי נפשות יוצאין עליהן בכלי זיינם ומחללין עליהם את השבת. ובעיר הסמוכה לספר [אפי'] לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהם בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת. וטעמא דמילתא שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה ליכבש כל הארץ לפניהם, כל שכן עתה שאנו דרים ביניהם שאפילו אם באו לשלול בעלמא שיוצאים עליהם בשבת בכלי זיין, שכששוללים אז כמו כן הורגים. ואין לחלק בין היכא שצרו כבר לאומרים שרוצים לבוא לשלול, אלא כשהקול יוצא שרוצים לבוא לשלול אף על פי שלא באו עדיין מותר ללבוש כלי זיין לשמור ולעשות קול בעיר כדי שלא יבואו, דאין מדקדקין בפקוח נפש וכדאמרינן גבי קמיע שמותר לצאת בו, לא שנכפה אלא שלא יכפה, וקושר ומתיר אפילו ברשות הרבים".

וכן כתב גם הרוקח (סימן קצו) במעשה שהיה וצרו חיילות בשבת על עיר ווירמש, והתיר לכל היהודים ליקח כלי זיין וכן לשום עמם, שאם לא יעזרו היהודים את העירונים היו הורגים אותם.

וכן כתב בשו״ת לבושי מרדכי (ליקוטי תשובות סימן קנו) במעשה שהיה במדינת גאליציען שהאויבים באו לשלול, לגזול ולרצוח, שמצוה וחובה לבוא לסייען בכלי זיין בשבת.

ויש לציין עוד שבטבח שהיה בסידני היו שוטרים חמושים, אך הם בחרו להסתתר מפני המחבלים ולא לעשות דבר, ללמדנו שאין לנו לסמוך על אומות העולם אלא ללמוד להגן על עצמינו בכוחות עצמינו, ובכך הקב״ה יסייע לנו ויתגדל ויתקדש שמו בעולם.