"ויגדו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא משל בכל ארץ מצרים ויפג לבו כי לא האמין להם. וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אלהם וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו ותחי רוח יעקב אביהם. ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות" (בראשית מה,כו-כח). '"ויעלו ממצרים ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי ויפג לבו", תני ר' חייא: מה טיבו של בדאי הזה - אפילו אומר דברים של אמת אין מאמינים אותו. "וירא את העגלות" אותן עגלות ששלח פרעה לשאת אותו היתה עבודת כוכבים חקוקה עליהם, עמד יהודה ושרפן, למוד הוא השבט להיות שורף עבודת כוכבים. ר' לוי בשם ר' יוחנן בר שאול: אמר להם: אם יאמין לכם הרי מוטב, ואם לאו אתם אומרים לו: בשעה שפרשתי ממך לא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק?! הה"ד "וירא את העגלות ותחי רוח"' וכו' (ב"ר צד,ג). ר"ח מוכיח מכאן שהשקרן אפילו כשאומר אמת לא מאמינים לו, וכן מובא בשם ר"ש באדר"נ: 'ר' שמעון אומר: כך עונש של בדאי, שאפילו דובר אמת אין שומעין לו. שכן מצינו בבניו של יעקב שכיזבו לאביהן, בתחלה האמין להם, שנאמר: (בראשית לז) "ויקחו את כתונת יוסף וישחטו שעיר עזים", וכתיב (שם) "ויכירה ויאמר כתונת בני". אבל באחרונה, אף על פי שדברו אמת לפניו, לא האמין להם, שנאמר: (שם מה) "ויפג לבו כי לא האמין להם". ויש אומרים: רוח הקודש שנסתלקה מיעקב אבינו שרתה עליו באותה שעה, שנאמר, (שם) "ותחי רוח יעקב אביהם"' (אבות דר"נ ל,ד). לכאורה לא מובן מה העניין לומר זאת? בפשטות זה בא לומר שהתורה מלמדת על הנעשה בעולם (כיון שהיא שורש העולם [ב"ר א,א]), ולכן מלמדת מה נעשה במציאות. אולם אולי זה בא לומר כמו שפרש"י ולא כפירוש הרמב"ן. שרש"י פירש: '"ויפג לבו" - נחלף לבו והלך מלהאמין, לא היה לבו פונה אל הדברים; לשון מפיגין טעמן בלשון משנה, וכמו (איכה ג) "מאין הפוגות" (ירמיהו מח), "וריחו לא נמר" מתרגמינן: וריחיה לא פג', שזהו כר"ח ור"ש. ואילו הרמב"ן פירש: 'לשון פוגה - שביתה וביטול, כמו "אל תתני פוגת לך" (איכה ב יח), וכן "עיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות" (שם ג מט), שנגרה תמיד מאין שביתה והפסק. וכן מפיגין טעמן - שמפזרין אותו ומתבטל, וכן "על כן תפוג תורה" (חבקוק א ד) תבטל ותפסק. וגם זה "ויפג לבו" שנתבטל לבו ופסקה נשימתו, כי פסקה תנועת הלב והיה כמת. וזה הענין ידוע בבוא השמחה פתאום והוזכר בספרי הרפואות כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף ויאפס הלב בהתקררו. והנה נפל הזקן כמת, ואמר "כי לא האמין להם" להגיד שעמד זמן גדול מן היום והוא שוכב דומם בעבור שלא האמין להם, כי הידוע בעלוף הזה שיצעקו לו וירגילו אותו בשמחה ההיא עד שתקבע בו בנחת רוח. וזה טעם "וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות", כי היו צועקים באזניו דברי יוסף ומביאים לפניו העגלות אז שבה רוחו אליו וחזרה נשימתו וחיה, וזהו "ותחי רוח יעקב אביהם"'. יוצא שלרמב"ן מה שנאמר שלא האמין הכוונה שלא נרגע מהשמחה ע"י דבריהם, כיון שלא האמין לדבריהם המשמחים; וזה לא כמו שמובן ממה שאמרו חז"ל שלא האמין לדבריהם בשל ששיקרו לו קודם, ולמדו זאת מ"ויפג ליבו כי לא האמין", שהדגש הוא שהפיג דבריהם בליבו ולא האמין שזה בשל ששיקרו לו קודם (ויותר מזה ע"פ הב"ר, שזה נדרש על: "ויעלו ממצרים ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי ויפג לבו", שזה חל על דבריהם שעל זה נאמר שויפג ליבו); שאת זה באו ללמד – מה כוונת הפס' "ויפג ליבו", שזה מדגיש כמה לא האמין להם בשל ששיקרו קודם, עד שדחה לגמרי את דבריהם מליבו. אולי אפשר ששיטת הרמב"ן היא ע"פ דברי חז"ל אחרים: '"ויגדו לו לאמר עוד יוסף חי". רבנן אמרי: אמרו: אם אנו אומרים לו תחלה יוסף קיים, שמא תפרח נשמתו. מה עשו? אמרו לשרח בת אשר: לכי אמרי לאבינו יעקב שיוסף קיים והוא במצרים. מה עשת? המתינה לו עד שהוא עומד בתפלה ואמרה בלשון תימה: יוסף במצרים?! יולדו לו על ברכים מנשה ואפרים?! פג לבו כשהוא עומד בתפלה, כיון שהשלים ראה העגלות, מיד "ותחי רוח יעקב אבינו"' (מדרש הגדול על הפס'). הרי שלמדו על מה שנאמר "פג" שזה קשור להלם הלב משמחה (אמנם זה לא בדיוק כמו הרמב"ן שמצייר אחרת את מה שהיה שם, אבל העיקרון שפג מתפרש שזה קפיצת הלב משותף לשניהם). אמנם אפשר שלרמב"ן הדיוק של חז"ל הוא מכך שלא האמין לדבריהם שלכן לא נרגע מהתקף לב שקיבל, שזה הדיוק של חז"ל, שלכאורה כיון ששמח עד כדי התקף לב אז היה צריך להאמין להם, שהרי דבריהם מוכחים, אלא שכיון שקודם שיקרו, אז אפילו למה שמספרים עכשיו שיש הוכחה לדבריהם בכ"ז לא מקבל דבריהם; שזה בא ללמד עד כמה הבדאי לא נאמן (ומה שמביאים בפס' את "ויפג ליבו" זה לא שבא להסביר מהו "ויפג", אלא כהסבר למקור דבריו - שקיבלת התקף לב ["ויפג ליבו"] ובכ"ז לא האמין ["ולא האמין"]). אולי אפשר לומר שבאו חז"ל לחדד את מה שנעשה כאן ולהסביר מדוע היה צורך שיעקב יראה את העגלות ששלח יוסף כדי להאמין, כמו שנאמר: "וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אלהם וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו", שצירף את דברי יוסף וראיית העגלות, שזהו שאמרו לו את דברי יוסף שיצא ממנו בפרשת עגלה ערופה ולכן רמז בעגלות ששלח, וכך האמין יעקב. הרי אם אין זה יוסף אז מדוע שמלך מצרים ישלח לו עגלות לקחת אותו למצרים? בנוסף, מזה שמודגש ששלח יוסף למדו שאת העגלות הרגילות של מצרים שרף יהודה, אם כן אז ברור שבמלכות מצרים עומד מישהו שכ"ך מקורב עד שלא חשש יהודה שיגרם להם צרה מזה ששרף את העגלות שנשלחו בצו המלך. אם כך אז היה זה כ"ך ברור שזה יוסף, אז מדוע עדיין לא להאמין? ויותר מזה, שחזרה לו עכשיו רוה"ק ("ותחי רוח יעקב אביהם") ולכן האמין, והטעם שקודם לא היה לו רוה"ק זה בשל צערו על יוסף, כמו שמביא הרמב"ם: 'ובעבור האנחה והדאגה של יעקב אבינו ע"ה כל ימי התאבלו על יוסף נסתלקה ממנו רוח הקודש, עד שנתבשר בחייו. אמר: "ותחי רוח יעקב אביהם" (בראשית מה, כז) ואמר המתרגם: "ושרת רוח נבואה על יעקב אבוהון". ולשון החכמים: "אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה" (שבת ל, ב)' (שמונה פרקים, ז). וכן במדרש: ' ... לפי שאין רוח הקודש שורה לא מתוך עצלות, ולא מתוך עצבות, לא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, לא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה, שנאמר "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו (רוח) [יד] ה׳" (מלכים ב ג,טו), [וכן "ותחי רוח יעקב"' וכו' (מדרש תהלים [בובר]  כד,ג). ממילא רוה"ק לא חזרה ליעקב עד שראה את העגלות והוכח לו שיוסף חי, והרי כיון שהיה לו מקום להבין שהשבטים דוברים אמת, ע"פ העגלות שנשלחו ומעשה יהודה (ששרף את עגלות פרעה), אז היה ראוי שיהיה לו מקום לחשוב שיוסף חי וכך יעלה לו שמחה (לפחות עד שיוכח אחרת), וכך תחזור לו רוה"ק וממנה ידע שיוסף חי, אולם אעפ"כ לא חזרה אליו רוה"ק, שזה מראה שבכלל לא התייחס לדבריהם. שזה בשל ששיקרו לו קודם.