אסור להשתתף במסיבה של גויים, אף אם אוכל שם רק דברים כשרים. ואין לחלק בין אם הם עובדי עבודה זרה או לא, ובין אם מדובר בנוצרים שהם עובדי ע״ז, או בישמעאלים שאינם עובדי ע״ז. אמנם, אם הגוי קובע את המסיבה בבית ישראל- הדבר מותר. וכן אם אין זו מסיבה של שמחה אלא סעודה פשוטה מותר.

הרב שי טחן

איתא בגמרא (ע״ז ח, א): תניא רבי ישמעאל אומר: ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן, כיצד? עובד כוכבים שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו, אע"פ שאוכלין משלהן ושותין משלהן ושמש שלהן עומד לפניהם מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר (שמות לד, טו): "וקרא לך ואכלת מזבחו". ואימא עד דאכיל? אמר רבא: אם כן נימא קרא ואכלת מזבחו, מאי וקרא לך, משעת קריאה".

כוונת הגמרא בביטוי עובד ע״ז בטהרה היא כפי שפירש רש״י: בלא כוונה ואין שמים על לב. כלומר, אין כוונתם לעבוד עבודה זרה, אלא עיסוקם הוא באכילה בלבד, ואף על פי כן נחשב להם כעובדי עבודה זרה.

וחלקו הראשונים בגדר האיסור:

א.     רש״י בחומש (שם) כתב: "כסבור אתה שאין עונש באכילתו, ואני מעלה עליך כמודה בעבודתו, שמתוך כך אתה בא ולוקח מבנותיו לבניך". נמצא שלדעת רש״י אכילה במסיבתם נחשבת כהודאה בעבודה זרה, ואמרו רבותינו (ספרי במדבר טו, כב): שכל המודה בעבודה זרה כאילו כופר בכל התורה כולה.

ב.     לריטב״א נחשב כאוכל מתקרובת עבודה זרה, שכתב (ד״ה ואימא): "ואפילו בזמן הזה אסור ולא חיישינן לאיבה, כיון שאיסורא דאורייתא היא וכאילו אוכל תקרובת עבודה זרה".

ג.      לרשב״א הוא בכלל האיסור דלא ישמע על פיך, שכתב (ד״ה כל): "דוקא לאכול עמו, משום דקא אזיל ומודה ממשתיו ומפת בג סעודתו".

ד.      הרמב״ן (שם על החומש) ביאר את פשט הפסוק שזו אזהרה מפני כריתת ברית עם הנכרים. ברית שכזו עלולה להביא לידי אכילת תקרובת עבודה זרה ממש. ולפי פירושו משמעות הפסוק היא אזהרה שלא לכרות ברית עם יושבי הארץ, גזירה שמא יקרא לך לאכול מזבחו אשר יזבח לאלוהיו בזנותו אחריו, וחשש נוסף שמא תיקח מבנותיו לבניך.

ה.     הר״י מלוניל (ע״ז ד״ה עובדי) סבר שהאיסור באכילה במשתה הוא משום שבכך מכבד את הע״ז. ז"ל: "עובדי ע״ז בטהרה- כלומר, מכבדין לעבודה זרה, שהרי אוכלים ושותים עמהם ביום אידם או ביום שעושין משתה לבניהם, שגם הוא נקרא יום איד...אסיר משום אותו קלון שעושין לע״ז".

נמצא שלדעת רש״י והריטב״א יסוד האיסור הוא בכך שבהשתתפותו נחשבת לו כאילו עושה דבר אחר, וכגון כאילו מודה בעבודתם, או כאילו אוכל מתקרובת ע״ז.

לדעת הרמב״ן גזרה התורה שמא יאכל מזבחם, ושמא יקח מבנותיהם. ולדעת הרשב״א האיסור משום שגורם להם להודות לע״ז. ואילו לדעת הר״י מלוניל זהו איסור עצמי, שעצם ההשתתפות מכבדת את הע״ז.

מכל מקום, למדנו שלדעת כל אותם הראשונים מדובר באיסור דאורייתא, ולפיכך אין מקום להתירו. ולכן יש לתמוה על דברי האחרונים שנביא לקמן שדנו להתיר במקום איבה. כגון במקרה שהוזמן למסיבה עם חבריו הנכרים לעבודה וכיוצא בזה.

והנה הדרישה הסתפק בדבר, וכתב (יו״ד סימן קנב): "צריך עיון אם נאמר גם בהאי מותר משום איבה לשמוח עמו, כמו שכתוב לעיל דבמכיר מותר לשמוח משום דהוי כמחניף, אף על פי שיש שם איסור גדול דהוי ביום אידם, או דילמא שאני הכא דנילף מקרא".

והט״ז יצא כנגד דבריו בחומרא, וכתב שאין בזה שום היתר כלל: "בדרישה נסתפק אי יש בכאן היתר משום איבה כמו בסימן קמ"ח, שאמרו ישמח עמהם מפני שהוא כמחניף להם. ותמיהני על גברא רבא דכותיה יסתפק בזה, שהרי זה מפורש בפסוק שלמדוהו מקרא: "וקרא לך ואכלת מזבחו", ומפורש בראש אותו פסוק: "פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי בנותיהן", הרי שהתורה צותה שיהיה לנו איבה עמהם משום הרחקת בנותיהם, והיאך נתיר משום איבה. ולא מצינו היתר משום איבה אלא היכא שהמצוה משום דבר אחר, כגון לעיל סימן קמ"ח, שמשום איסור אליל הוא שראוי להרחיק באיזה דברים והתירו בקצת דברים משום איבה עמהם, משא"כ כאן שעיקר המצוה של איסור אכילה גופה הוא משום שלא יהיה לנו עמהם אהבה, והיאך נבטל זה גופיה משום איבה. וכן אפילו בצווי דרבנן, כגון שלא לאכול בישולי עובדי כוכבים שהענין הוא שלא יהיה לנו קירוב עמהם משום בנותיהם, פשיטא שאין שום היתר משום איבה, כל זה פשוט בעיני".

והש״ך בנקודות הכסף יישב את ספקו של הדרישה, שבגמרא דלעיל הובא מעשה ברב יצחק בריה דרב משרשיא שנקלע לבית עובד כוכבים ושמע אותו מודה לעבודה זרה שלו. ומוכח שהאיסור הוא דרבנן, ואינו משום קירוב אלא משום דאזיל ומודי. והפסוק שמזהיר לא לכרות ברית הוא אסמכתא בעלמא, וכיון שהוא איסור צדדי שלא יודה, ניתן להתירו משום איבה.

ובצבי לצדיק העיר על דברי הט״ז שאין נראה לאסור משום כריתת ברית אלא משום שהנכרי מקריב לעבודה זרה, ובימינו אין הנכרים מקריבים לע״ז כלל. וז״ל: "לא ידעתי, והלא רש״י פירש עבודת כוכבים, דכל ימי הילולא מקריב לעבודת כוכבים עכ״ל. ואם הטעם משום בנותיהם מה לי מקריב או לא, ומה לי מחמת הלולא או משתה אחרת. ועוד דבזמן הזה לא מקריבים כלל, אם כן כשיש איבה ושמש מיוחד לפניהם להיכרא, שאין מתערבים במאכלים יש משום איבה, לדעת הדרישה. עכ״ל".

אכן כבר הבאנו לעיל שהראשונים למדו שאיסורו דאורייתא, ובריטב״א מפורש שאין להתיר זאת משום איבה. וכן הכריעו לאסור בשו״ת שבט הלוי (ח״ט סימן עו), והגר״ע יוסף (הליכות עולם ח״ז עמוד רפט).

ולגבי ישמעאלי שאינו עובד עבודה זרה היה נראה להקל, וכמו שכתבו בספר זכרנו לחיים (ח״ב מערכה ע), ובשו״ת חסד לאברהם אלקלעי (יו״ד סימן כו). אולם למעשה גם הם לא הכריעו להקל בדבר. והגר״ע יוסף חלק עליהם, וכתב שכיון שהטעם לאיסור הוא משום חתנות- יש לאסור גם בישמעאלים.

ומלבד זאת יש לציין שלדעת הר"ן בחידושיו לסנהדרין (סא, ב) גם לישמעאלים יש דין עובדי ע״ז, וז״ל: "הקדושים של כותים וגם המשוגע של הישמעאלים אף על פי שאין טועין אחריהם לעשותן אלהות הואיל ומשתחוים לפניהם השתחואה של אלהות דין ע"א יש להן לכל דבר אסור של ע"א, שלא בהדור לבד הם משתחוים פניהם, שאין הידור למתים, אלא כענין עבודה של אלהות היא עבודתן".

והלבוש (יו״ד סימן קנב ס״א) ביאר שלשון הפסוק "וקרא לך", משמעותה הזמנה, וכיון שאין דרך להזמין אלא לסעודת שמחה, כגון חתונה וכיוצא בזה, לכן לא נאסר אלא באופן זה בלבד. וז״ל: "סתם קריאה משמע כשיקרא אותו לסעודת משתה של שמחה כגון חתונת בנו ובתו, אבל שאר סעודות של דרכי שלום מותר". מדבריו למדנו שהאיסור אינו מוגבל דווקא לחתונה, אלא נאמר על כל משתה של שמחה, ואילו סעודה רגילה שאין בה אופי של שמחה- מותרת.

וכן כתב בספר נחל אשכול (על ספר האשכול, הל’ ע״ז סימן מב סק״ז) שסעודה ביום אידו אסורה. ומה שנקטה הגמרא בדוגמה של חתונת בנו, אין זה אלא מפני שלשון הפסוק "וקרא לך" מרמז לדבר המצוי, שבחתונה רגילים להזמין. וחז״ל דברו בהווה, לפי מנהג העולם, אבל האיסור חל גם על יום אידו.

והנה הרמב״ם (פי״ז מהלכות מאכלות אסורות ה״ט-י) למד שאיסור הנ״ל אינו מהתורה אלא הרחקה מדרבנן. וז״ל: "ויש שם דברים אחרים אסרו אותן חכמים, ואף על פי שאין לאיסורן עיקר מן התורה גזרו עליהן כדי להתרחק מן העכו"ם עד שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות. ואלו הן: אסרו לשתות עמהן ואפילו במקום שאין לחוש ליין נסך ואסרו לאכול פיתן או בישוליהן ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהן.

כיצד? לא ישתה אדם במסיבה של עכו"ם ואע"פ שהוא יין מבושל שאינו נאסר, או שהיה שותה מכליו לבדו ".

והב״י (סימן קיב, ובכס״מ דפוס אמסטרדם) כתב שמקורו הוא בגמרא עבודה זרה (ח, א) דלעיל. ואם כן עולה שדעת הרמב״ם שהזהרת הגמרא היא רק מדרבנן "כדי כדי להתרחק מן העכו"ם עד שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות".