המטייל בימי אידם של הנוצרים והם מאחלים לו חג שמח, לא ישיב להם חג שמח, אלא יענה תודה או ביטוי אחר שאין בו משמעות של הסכמה או השתתפות בחגם.

ימנע מלהזכיר בפיו את שם חגם, שמשמעותו נתינת חשיבות לעבודה זרה. עם זאת, אין איסור להזכיר את שמו של יש״ו, אף שראוי להימנע מכך.

הרב שי טחן

הרמב״ם (פ״י מהלכות מלכים ה״ט): "עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד. וכן עכו"ם ששבת אפילו ביום מימות החול אם עשאהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו. כללו של דבר: אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע״.

וכיון שאסור להם לחדש חגים, אין לנו לאחל להם חג שמח, שבזה נמצא שכאילו מסכים לשיבוש שלהם.

יתירה מזו, כיון שהחגים שלהם הם חגים המפארים את העבודה זרה שלהם, ובפרט חגי סוף השנה הלועזית, לכן יש להימנע מלהביע איחול שיישמע כאילו הוא מפאר את העבודה זרה שלהם.

כאשר מאחל לגוי חג שמח יתכן שגם עובר על איסור חנופה, שהאריכו בגנותם בספר ארחות צדיקים ופלא יועץ, וכמו שאמרו רבותינו על אגריפס שהיה קורא בתורה, וכשהגיע לפסוק: "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" (דברים יז, טו), זלגו עיניו דמעות. אמרו לו: אחינו אתה! באותה שעה נתחיבו שונאי ישראל כליה על שהחניפו לאגריפס (סוטה מא).

ובספר ים של שלמה (ב״ק פ״ד סימן ט) הוכיח ממעשה שני סרדיוטות שבאו לפני חכמי ישראל ללמוד תורה, ולימדום אף דברים שהיה בהם סכנה מצד המלכות, שמכאן שאסור לשנות דברי תורה, וחייב אדם למסור נפשו עליהם. ולפי זה המשיב להם דברים שמשתמע מהם כהסכמה לימי אידם- הרי הוא בכלל דין יהרג ואל יעבור.

בנוסף, יש איסור לקרוא למועדי הנכרים ’חגים’, וכמו שביאר הרמב״ם בפירוש המשנה (ריש ע״ז) על כך שהמשנה קראה לחגיהם ’אידיהן’. וז״ל: "אידיהם- הבליהם, כנוי למועדיהם, ואסור לקרותם מועדים לפי שהם הבל על האמת".

ואם מאחלים לו ’חג שמח’, רשאי להשיב ’תודה’, שכן בזמנים אלו חל גם חג החנוכה, ולכן דעתו תהיה להודות עבור איחול חג החנוכה.

יש להימנע מלומר בפיו את שם חג הגויים הנקרא ’קריסטמס’, מאחר שכוונת השם היא לטקס הקשור במשיח שלהם. וכך כתב השולחן ערוך (יו״ד סימן קמז ס״ב): "שם חגים שלהם שהם כשמות בני אדם אין חשש להזכירם, והוא שלא יקראם כמו שמזכירים אותם העובדי כוכבים בלשון חשיבות".

אמנם הזכרת שמו של יש״ו מותרת, וכמו שביאר הגר״א (שם סק״ג) שלא נאסרו אלא שמות שניתנו מתחילתם לשם אלוהות, אבל שמות הדיוטות שעשאום לאחר מכן לאלוה מותר להזכירם. ולפיכך הוזכר שמו של אותו האיש ותלמידיו כמה פעמים בתלמוד.

עוד טעם להימנעות הוא מצד מנהג ישראל וקדושת הדיבור: נהגו ישראל מדורות להימנע מהזכרת שמות הקשורים לדתות זרות אלא בלשון רמז וכינוי, כגון “אותו האיש”, כדי שלא ליתן להם חשיבות ושלא להרגיל את הלשון בכך. וכעין זה מצינו שנהגו אף לגבי החזיר, שלא להזכירו בשמו אלא לכנותו בלשון אחרת, מתוך סלידה וריחוק. וכל זאת מפני שדיבורו של יהודי צריך להיות נקי ומקודש כמבואר בגמרא ריש פסחים, ועל כן כל שניתן להתרחק מהזכרת שמות שאינם הולמים את רוח התורה – ראוי לעשות כן, אף שאין בדבר איסור הלכתי גמור.