לא ילך לטיולים באתרי נופש הנחשבים למסוכנים, ועל כן ימנע מנסיעה לאזורים שהמטה לביטחון לאומי פרסם לגביהם אזהרת מסע- כגון מקומות שיש בהם חשש לפגיעה ביהודים, פעילות טרור, חוסר יציבות שלטונית, מהומות או הפגנות אלימות. וכן יימנע ממדינות או אזורים שבהם פועלות מיליציות עוינות או קבוצות אנטישמיות פעילות.

 הרב שי טחן

איתא בגמרא (שבת לב, א): "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושים לו נס, שמא אין עושים לו נס, ואם עושין לו- נס מנכין לו מזכיותיו".

וכן בריש ברכות (ג, א): "אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח עד שסיימתי תפלתי. לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי... היה לך להתפלל בדרך! ואמרתי לו: מתירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים. ואמר לי: היה לך להתפלל תפלה קצרה. באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים: למדתי שאין נכנסין לחורבה, ולמדתי שמתפללין בדרך, ולמדתי שהמתפלל בדרך - מתפלל תפלה קצרה", הנה למדנו שאין לאדם להיכנס למקום סכנה אפילו לצורך תפילה.
ולא עוד אלא שכל המכניס את עצמו לסכנה עתיד ליתן את הדין, כדאיתא בספר חסידים (תרע''ה): "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש- אם מת אדם בפשעו, כגון שמתקוטט עד שהורגים אותו, עתיד ליתן את הדין שגרם לעצמו מיתה. או אם הולך למקום סכנה, כגון על קרח בימות החורף, אם נפל במים ויטבע, או בחורבה ישנה הלך ונפלה עליו, וכן המתקוטט עם אדם אלם ורוצח ומגזם לו וזה מחרפו ומכעיסו, כל אלה עתידין ליתן את הדין שגרמו מיתה לעצמן להתקוטט עם מי שהשעה משחקת לו". ולמדנו מכאן שאין לאדם להכניס את עצמו למקום סכנה.

וכבר הזהירו חכמינו שכל הדרכים בחזקת סכנה, ונפסק להלכה (שו״ע סימן ריט ס״ז). וכן ברמב״ם (פי״ב הלכות רוצח ה״ו) אסר ללכת במקום סכנה.

לפיכך יש לבאר את גדר הדבר, לאן מותר לאדם ללכת ולאן אסור.

ובנודע ביהודה (יו״ד תנינא סימן י) נשאל על אלו שהולכים לצוד חיות במדבר, וכתב: "אני אומר אפילו איסורא איכא, שהרי כל העוסקים בזה צריכין להכנס ביערות ולהכניס עצמם בסכנות גדולות במקום גדודי חיות, ורחמנא אמר ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. ומי לנו גדול ואומן בקי בצידה יותר מעשו שהכתוב העיד עליו: ויהי עשו איש יודע ציד וכו', ופוק חזי מה אמר הוא על עצמו: הנה אנכי הולך למות וגו', ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, שהיינו שהוא מסתכן בכל יום בין גדודי חיות, וכן פירשו הרמב"ן, ומעתה איך יכניס עצמו איש יהודי למקום גדודי חיות רעות. ואף גם בזה מי שהוא עני ועושה זו למחייתו, לזה התורה התירה כמו כל סוחרי ימים מעבר לים שכל מה שהוא לצורך מחייתו ופרנסתו אין ברירה, והתורה אמרה ואליו הוא נושא את נפשו. ואמרו רז"ל: מפני מה זה עלה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה, לא על שכרו כו'. אבל מי שאין עיקר כוונתו למחייתו, ומתאות לבו הוא הולך אל מקום גדודי חיות ומכניס עצמו בסכנה הרי זה עובר על ונשמרתם מאוד כו’. וז"ל הרמב"ם (בפ' י"ב מהלכות רוצח ושמירת נפש ה"ו): וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי כו', וכן כל כיוצא באלו ושאר הסכנות אסור לעבור במקומן. ומעתה אני אומר שיש בדבר זה איסור וגם סכנה, ועוד בו שלישיה שעל כל פנים מזכירין עונותיו שאין זה פחות מקיר נטוי, ואולי לזה כיונו חכמי המשנה במסכת ברכות (פ"ד משנה ד') ר"י אומר המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה ואומר הושע השם את עמך כו' בכל פרשת העבור כו', ואמרו שם בגמרא (דף כ"ט ע"ב) מאי פרשת העבור, אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: אפילו בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כו'. איכא דאמרי כו' אפילו בשעה שהם עוברים על דברי תורה כו' ע"ש. ולדרכנו יובן דזה המהלך במקום סכנה הוא עובר על דברי תורה, דכתיב ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, וגם מזכירין עונותיו, וממילא הקב"ה מתמלא עליו עברה, דאילו בשאר איסור שאדם עושה לא בשביל עבירה זו יתמלא הקב"ה עברה עליו, אבל זה שגורם להזכיר כל עונותיו הקב"ה מלא עליו עברה". עכ״ל.

ולמדנו שאין לאדם לילך למקומות מסוכנים, וכן כתב באבני נזר (ח״א סימן לט אות ד) שאם אין צורך גדול אסור לאדם לסכן עצמו ולילך למקומות שאינם בטוחים, וההולך הרי הוא חוטא בזה שמכניס את עצמו לסכנה ואין הקב״ה צריך להצילו.

מאידך גיסא, ישנם מאמרי חז״ל המורים שיש לאדם להתנהג בדרך התמימות ולא לחשוש מפגע רע או נזק, שנאמר שומר פתאים ה’ (תהלים קטז, ו). ועל פי עיקרון זה התירו הפוסקים מעשים שיש בהם צד סכנה, מפני שדשו בהם רבים- כלומר, מנהג העולם לעשותם ללא חשש, ותמימות זו עצמה מונעת את האסון. דין זה נאמר אף בדברי רשות וכל שכן אם נעשים עבור מצווה (ערוה״ש יו״ד סימן רסג ס״ה).

על מנת ליישב את הדברים, מצאנו בספרי הפוסקים כמה כללים וחילוקים המבארים מתי נחשב דבר למקום סכנה ומתי לא, והם יסוד ופינה להנהגות האדם ביום- יום, ובפרט בעת יציאה לטיולים:

א. בספר בנין ציון (סי' קל''ז) ובשו״ת משנה הלכות (ח''ה סי' רלד) חילקו כדלהלן: כאשר הסכנה קיימת כעת לפנינו- אז על האדם לנקוט זהירות ולא לסמוך על תמימותו. אך כאשר אין הסכנה כעת לפנינו, אין לחשוש לעתיד שמא יקרה דבר מה, דבזה אמרינן שומר פתאים ה’. עוד הוסיפו שאף אם אין סכנה כעת לפנינו אבל הסכנה נחשבת כמצויה גם אז יש לחשוש מפניה.

וז״ל הבנין ציון: "והנלענ"ד דטעמא דרבנן, דאף על גב דכלל בידינו דאין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש ואין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, זה דוקא ביש ודאי סכנת נפש לפנינו, כגון בנפל עליו הגל- דאז חוששין אפילו למיעוטא דמיעוטא. אבל בשעתה אין כאן פיקוח נפש רק שיש לחוש לסכנה הבאה, בזה אזלינן בתר רובא כמו לענין איסורא, דאם לא כן איך מותר לירד לים ולצאת למדבר שהם מהדברים שצריכין להודות על שנצולו, ואיך מותר לכתחלה לכנוס לסכנה ולעבור על ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, אלא על כרחך כיון דבאותה שעה שהולך עדיין ליכא סכנה הולכין אחר הרוב. ועוד ראיה לזה ממה דאמרינן ברכות (דף ל"ג) אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אמר רב ששת לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק. ופירש הרמב"ם (בפירוש המשניות) וכן כתב הברטנורא, כיון דנחש אינו נושך ברוב הפעמים, אבל עקרב שמנהגו לנשוך תמיד פוסק. והלא יקשה מה בכך דהנחש אינו נושך ברוב הפעמים, הרי אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב, אלא על כרחך דהיינו טעמא כיון דכן אין כאן סכנת נפשות״, עכ''ל.

ב. הרב אלחנן ואסרמן הי״ד (קובץ שיעורים, כתובות קלו) הקשה מדוע רשאי אדם להקל ראש בסכנה רחוקה ולסמוך על הפסוק שומר פתאים ה’, והרי אפילו בספק סכנה דוחה שבת. והעלה יסוד חשוב: יש חילוק בין מצב בו ניתן להישמר- שאז אין לומר שומר פתאים ה’, למצב שבו אין דרך מעשית להישמר. וחידש שרשאי אדם לנהוג כמנהגו כשאין סכנה מיידית ומוחשית ואין צריך לחשוש כי האי גוונא. וז״ל: ״צריך לומר שאין האדם חייב להימנע ממנהג דרך ארץ, וממילא הוי כאילו אין בידו לשמור עצמו ואז נשמר מן השמים. אבל היכן שבידו להיזהר אינו בכלל פתאים, ואם לא ישמור עצמו הוא מתחייב בנפשו ולא יהא משומר מן השמים".
גם הגאון שם אריה (יו״ד סימן כז) חילק בין דברים שהם ’מנהגו של עולם’ שבהם אין לחשוש, לשאר דברים המסוכנים. וז״ל: ודע דאף בדברים שיש בהם סכנה מכל מקום בדבר שהוא מנהגו של עולם ודרך הכרח אין לחוש, דהרי  ארבעה צריכים להודות, ושניים מהם- הולכי מדברות והולכי ימים, הרי דאיכא בהם סכנא ומכל מקום מותר לפרוש בספינה ולילך במדבר... קל וחומר דבדברים כאלו אשר הם לצורך העולם, אין איסור כלל... ויצא לנו מזה דלפרוש לים הגדול.... מהראוי להרחיק מזה רק לצורך מזונות או לסחורה... וכן ללכת במדברות ולכנס בשאר סכנות במקום שאין צורך והכרח בוודאי ראוי להרחיק. אבל מה שהוא מנהגו של עולם אין לחוש לסכנה, כמו שנתבאר".

ג. הגאון רב שלמה זלמן אורבעך (מנחת שלמה תנינא סימן ל''ז ד''ה) ביאר ענין זה באופן נוסף, וקבע כלל שמסייע להבחין מתי דבר מוגדר כסכנה מצויה שעל פי ההלכה חובה להישמר ממנה: והוא שכל שדרך רוב בני האדם להיבהל ולהישמר מסכנה שכזו- נחשב זה כסכנה מצויה וספק פקוח נפש. אך אם רוב בני אדם אינם חוששים ומפחדים ממנה, אין הדבר נחשב כסכנה המחייבת להישמר ממנה.

ונתן לכך דוגמה: חיסון אבעבועות לילדים, אף על גב שמצד הדין אפשר שצריכים באמת להזדרז ולעשותו בהקדם האפשרי כשהרופא אומר שכבר הגיע הזמן לעשותו, מכל מקום- מאחר שאיננו רואים שאנשים נוהגים בזה בהלה וזריזות מיוחדת- אין זה נחשב כסכנה המחייבת דחיפות. לעומת זאת, אם נמצא במקום שבו בברור שאם לא יקבל את החיסון כעת- אפילו שהוא שבת יצטרך לחכות ד' או ה' שנים, ובמצב כזה אנשים באמת נבהלים ומפחדים מלדחות- אפשר דשפיר חשיב כפיקוח נפש ודוחה שבת.

ד. יש שחילקו בין מקום שהסכנה מצויה בו למקום שהסכנה רחוקה, דהרב משה פינשטיין (או״ח ח״ב סימן נט ד״ה ומדויק) היקל לצאת כשהסכנה בגדר חשש רחוק. והרב קוק (אגרות הראי"ה חלק ג', איגרת תתנב) סבר שאין זה ראוי: "ע"ד עצם ההליכה לטייל במקום שיש אפילו חשש רחוק של סכנה ח"ו, כבר גליתי את דעתי כמדומה באיזה ממכתבנו, שאינה מהראוי. ועל פי זה ישתוו הסוגיות דבבלי (מו״ק יד) וירושלמי (פ״ג ה״א), דבירושלמי אמר דרבי יהודה סבירא ליה דאסור לפרש בים הגדול, ומחוורתא כפירוש הפ״מ דמשום סכנה הוא...ובבבלי אמרינן דלשוט דהיינו לשם טיול לד״ה אסור. ועל ידי ההשואה של הסוגיות מבואר דכל דבר שיש בו חשש סכנה, אע"פ שמנהג העולם להיכנס בכך לצרכן של בריות, אין היתר כי אם לפרנסה, ולפי מה דקיי"ל כרבנן גם להרווחה מותר, אבל לא לשם טיול בעלמא. ונראה לע"ד דהוא הדין בכל מקום שיש בו חשש סכנה, אפילו בדרך מיעוט ורחוק מאד".

מאידך אם יש צורך בריאותי או נפשי לצאת, כתב הרב קוק לבנו (שם, איגרת תשעט): "וע"ד הטיול, אם הוא מועיל לבריאות כפי השערתי, מדוע תמנע מזה, אם רק אין בזה מגרעות רוחניות מכריעות".

ולכן נראה שאם מרגיש צורך לצאת לטיול על מנת להתרענן רשאי לעשות כן, כל עוד יקפיד שלא ללכת למקום הנחשב מסוכן, וכגון למקום שאנשים בדרך כלל אינם מפחדים להיות שם ואינם מחשיבים אותו למקום סכנה, וכן למקום שאינו מסוכן ליהודים. ניתן לברר דברים אלו באתר של המטה לביטחון לאומי.