"ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה" וגו' (בראשית מד,יח). '(תהלים מח ה) "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו". "כי הנה המלכים", זה יהודה ויוסף. "עברו יחדיו", זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה. (תהלים מח ו) "המה ראו כן תמהו", (בראשית מג) "ויתמהו האנשים איש אל רעהו". (תהלים מח) "נבהלו נחפזו", "ולא יכלו אחיו" וגו'. "רעדה אחזתם שם" אלו השבטים, אמרו: מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו, יאי למלך מדיין עם מלך. "ויגש אליו יהודה" (איוב מא) "אחד באחד יגשו", זה יהודה ויוסף, "ורוח לא יבא ביניהם" אלו השבטים, אמרו: מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו?' (ב"ר צג,ב). מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ('מעשי אבות – ב', 'יוסף ויהודה – לאומיות וקדושה') מדגיש כאן שזהו שני מלכים שמייצגים את כלל ישראל, שיוסף מבטא את הצד הכח החומרי הכללי של ישראל (הוא מפרנס את ישראל, ולכן נקראו על שמו), ויהודה מבטא את הכח הרוחני קדושתי כללי של ישראל. נראה ששניהם מגלים את שם ה' בעולם, לכן בשניהם יש אותיות משם ה', אלא שביהודה יש את כל שם הויה, ואילו ביוסף יש רק שתי אותיות; שזה מבטא שבשניהם יש גילוי שם ה', אלא שיהודה יותר מדגיש את הצד הרוחני, ואילו יוסף את הצד החומרי – שמושך ומעלה אותו לקדושה, ולכן זהו שני אותיות שם ה' ולשון הוספה, להוסיף את החול לקודש, להעלות את החומרי. לכן גם יהודה נקרא ע"ש הודאה לה' ("ותאמר הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה" [בראשית כט,לה]), שזהו גילוי של רוחניות, ואילו יוסף נקרא ע"ש: "ותקרא את שמו יוסף לאמר יסף ה' לי בן אחר" (בראשית ל,כד), שזהו גילוי גשמי – של ילד נוסף, אבל זה בשל שרצתה שיתגלו ממנה השבטים: '"יוסף ה' לי בן אחר" - יודעת היתה בנבואה שאין יעקב עתיד להעמיד אלא שנים עשר שבטים; אמרה: יהי רצון שאותו שהוא עתיד להעמיד יהא ממני; לכך לא נתפללה אלא על בן אחר' (רש”י), כך שיש בזה כדי להרבות קדושה בעולם. שניהם מגלים את הקדושה בצדדים שונים, לכן הקדושה השלמה היא בשניהם יחד, אולי זהו עומק המדרש שאומר שהשבטים לא התערבו בויכוח בין יוסף ויהודה כיון ששניהם אמת ומשפיעים עליהם; ובשניהם יש את שני הדברים (שהרי גם ביוסף יש גילוי קדושה בעולם, וגם יהודה מולך כמלך שזה מתבטא בגילוי גשמי) רק שהם מבטאים בהדגשה חזקה ביותר את הצד שמתגלה בהם במיוחד, ולכן השלמות היא בחיבור שניהם יחד בשלמות (כמו שיהיה לעתיד לבא). אצל יוסף מתגלה שם ה' דרך המציאות החומרית שמעלה אותה לקדושה, ולכן ביוסף התגלה ריבוי שם ה' בשמו בהקשר לעלייתו למלכות במצרים, שזהו שמתגלה בו במיוחד שדרך העלאת הגשמיות מגלה קדושה; לכן גם ריבוי שם ה' בשמו מתגלה גם בעמידתו בניסיון שלא חטא בנפילה לגשמי, שזהו שמעלה את הגשמי ולא נופל בו (שעמד בניסיון ובזה מתגלה קדושה): 'אמר רב חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא: יוסף שקידש שם שמים בסתר הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקב"ה … יוסף מאי היא? דכתיב (בראשית לט, יא): "ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו", א"ר יוחנן: מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו … באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם? … א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: בשעה שאמר לו פרעה ליוסף (בראשית מא, מד): "ובלעדיך לא ירים איש את ידו" וגו'. אמרו איצטגניני פרעה: עבד שלקחו רבו בעשרים כסף תמשילהו עלינו?! אמר להן: גנוני מלכות אני רואה בו. אמרו לו: א"כ יהא יודע בשבעים לשון. בא גבריאל ולימדו שבעים לשון, לא הוה קגמר, הוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה ולמד, שנאמר (תהלים פא, ו) "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע". ולמחר כל לישנא דאישתעי פרעה בהדיה אהדר ליה, אישתעי איהו בלשון הקדש, לא הוה קא ידע מאי הוה אמר. א"ל: אגמרי. אגמריה ולא גמר' וכו' (סוטה לו,ב). הרי שהוספת אות משם ה' ליוסף התגלה בעניין מלכות (שבא להעלותו למלכות), וזה דרך שבעים לשון שזהו שפות אומות העולם כבא להעלות את כל אנשי העולם (שהדיבור מתגלה מהדעת שה' שם בנו), ופרעה לא למד לשוה"ק, שלא הוריד את גילוי הקדושה אלא זה מעל הגוי הגשמי; וזה קשור גם לכך שיוסף לא חטא עם אשת פוטיפר, שלא נפל בגשמי, ובכך התעלה, וזה קשור לשמו באבני האפוד (שכך שכנעו דמות אביו) שזהו גילוי של הכה”ג במקדש, שזהו גילוי אדם שבא להעלות את העולם להעשות כמקדש לה' (וזה באבנים כרמז לגשמי, כאבן שזהו דומם). ואילו על יהודה נאמר: ' … יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה … יהודה מאי היא? דתניא: … אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא: זה אומר אין אני יורד תחילה לים, וזה אומר אין אני יורד תחילה לים; קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה … לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל, שנאמר (תהלים קיד, ב): "היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו", מה טעם היתה יהודה לקדשו וישראל ממשלותיו? משום ד"הים ראה וינוס”' (שם לו,ב-לז,א). הרי שאצל יהודה זהו קידוש שם שמים בפרהסיא, שזהו יותר גילוי של רוחניות וקדושה, וזה בקריעת הים שהיה שיא גילוי שם ה' בעולם, וכן היה בנס על טבעי, כרמז שגילויו זהו גילוי רוחני כמעל הגשמי. לכן אולי מובן למה יעקב שולח דווקא את יהודה להקים ישיבה בגושן: “ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו גשנה ויבאו ארצה גשן" (בראשית מו,כח), '… ומ"א: להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד, שמשם תצא הוראה' (רש”י), למה שלח את יהודה ולא את לוי או יששכר שלכאורה יותר מתאימים ללימוד תורה? (ראה 'מעשי אבות - ב', 'הישיבה הראשונה בישראל', למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע"א.) אולי זה כיון שמצרים היתה שטופה בע”ז, ואמנם יוסף הצליח לעמוד ולא להתקלקל, אבל את כח השלמות הזו שיש ביוסף אין בשלמות באחיו, ולכן חשש יעקב שהם (או בניהם) יתדרדרו לע”ז, לכן שלח להקים ביהמ”ד שיחברם לקדושה. אולם גם לימוד תורה לא מבטיח הגנה שלמה, שהרי יכלו להיות מחוברים לתורה ובכ”ז ליפול בע”ז, כמו שמובא בגמ': 'רב אשי אוקי אשלשה מלכים; אמר: למחר נפתח בחברין. אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה, אמר: חברך וחבירי דאבוך קרית לן?! מהיכא בעית למישרא המוציא? אמר ליה: לא ידענא. א"ל: מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת, וחברך קרית לן? א"ל: אגמריה לי, ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא. א”ל: מהיכא דקרים בישולא. א"ל: מאחר דחכימתו כולי האי מאי טעמא קא פלחיתו לעבודת כוכבים? א"ל: אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי. למחר אמר להו לרבנן: נפתח ברבוותא' (סנהדרין קב,ב). הרי שגם מי שהיה לומד תורה היה רץ לע”ז. לכן שלח דווקא את יהודה שהוא כשעומד מול יוסף מגלה את הצד הרוחני המנותק יותר מהגשמי, וממילא התרחקות מע"ז שזהו גילוי השפעה של הגשמיות. זהו שאומר המדרש: '"ואת יהודה שלח" – ולמה שלח [את] יהודה, ולא ראובן ולא שמעון ולא לאחרים? אמר יעקב: יהודה מלך, ויוסף מלך, לא אשלח אל פני מלכים אלא מלך' (מדרש אגדה [בובר]). בפשטות זה עיין נימוסי, אולם אולי יש בזה רמז שיעקב כיוון בזה גילוי של שניהם כמלכים, שבכך ששלחו אליו איחד ביניהם, וכך מתגלה כראוי שניהם יחד שזהו גילוי שלם של תורה שאז גם עומד נגד ע”ז. אולי זהו: 'כיון שבאו בשרו אותו שיוסף חי, שלח יהודה פרוזבטים אצלו, "ואת יהודה שלח לפניו”, זה שאמר הכתוב: "המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו” (איוב כה). המשל, זה מיכאל. ופחד, זה גבריאל. מיכאל מן המים וגבריאל מן האש, והן עומדין לפני השכינה ואינן מזיקין זה את זה, הוי אומר: "עושה שלום במרומיו”. אמר ר' שמעון: כל הרקיע של מים והמלאכים של אש, ומשרתיו אש לוהט, ואין המים מכבין את האש ולא האש שורף את המים. יהודה ויוסף, זה ארי וזה שור, אתמול מתנגחין זה עם זה, ועכשיו הוא משלחו אצלו, שנאמר: "ואת יהודה שלח לפניו". הוי, "עושה שלום במרומיו”' (תנחומא “ויגש” סימן ו). שכמו שיש מלאכים שונים בגילויים שונים, בכ”ז כולם יחד עושים את רצון ה' בשלמות, וזהו “שלום” שמשלים ביניהם, וכן נעשה גם שלמות [=שלום מלשון שלם – שלמות), כך גם יהודה ויוסף הם גילוי של שם ה' בעולם, והם מתנגשים, אבל באחדותם נעשה שלמות בגילוי שם ה'. וכך כיון יעקב כדי שיקימו ביהמ”ד כזה שישפיע שלמות שלא יתדרדרו במצרים. אולי זה נרמז אצל שלמה המלך, ששמעי היה מבנימין, והוא התגלה כמורד במלכות כעומד נגד מלכות דוד, שקילל את דוד בהקשר למלכות שאול (שמואל ב טז,ה-ח), ועל זה אמר דוד לשלמה להרגו את שמעי (מלכים א ב,ח-ט), ואכן שלמה הרגו (שם,מו. ראה בהרחבה ב'מעשי אבות – ב', 'צוואת דוד לשלמה', למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א). והנה מיד אח”כ שלמה לקח את בת פרעה מלך מצרים ("ויתחתן שלמה את פרעה מלך מצרים ויקח את בת פרעה" וגו' [מ"א ג,א]) שבהמשך הסיתה את ליבו לע”ז, ולמדו מזה חז”ל: 'ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: לעולם ידור אדם במקום רבו, שכל זמן ששמעי בן גרא קיים לא נשא שלמה את בת פרעה. והתניא: אל ידור? לא קשיא: הא דכייף ליה, הא דלא כייף ליה' (ברכות ח,א). למה דווקא משלמה גילו לנו עניין זה בתנ”ך? אלא שאולי במקרה של שלמה היה כאן עניין נוסף (ולכן התגלה דווקא כאן, ומכאן גם נלמד לכל שאר המקרים), שזהו שצריך חיבור בין מלכות יהודה ויוסף, ואמנם שמעי היה מבנימין, אולם יש קשר בין יוסף ובנימין ששניהם בני רחל, ושניהם מכלים את עשו: 'דְּאָמַר רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן: מָסוֹרֶת הִיא שֶׁאֵין עֵשָׂו נוֹפֵל אֶלָּא בְּיַד בָּנֶיהָ שֶׁל רָחֵל' וכו' (ב“ר עג,ז), כך שיש בהם גילוי של פעולת קדושה חזקה על הגשמי, ולכן הוא קשור במיוחד למלכות יוסף אחיו; ולכן שאול המלך הראשון היה מבנימין אע"פ שבהמשך מלכות ישראל היתה מיוסף, כיון שיש קשר ביניהם; אולי זה נרמז בדברי הגמ': 'תניא: היה ראוי יוסף לצאת ממנו י"ב שבטים כדרך שיצאו מיעקב אביו, שנאמר (בראשית לז, ב): "אלה תולדות יעקב יוסף", אלא שיצא שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו; ואעפ"כ יצאו מבנימין אחיו וכולן נקראו על שמו' וכו' (סוטה לו,ב), שזהו שיש קשר בגילוי של יוסף בבנימין. לכן כשיש אחדות בגילוי יהודה ויוסף אז יש שלמות קדושה, וזהו שכאשר שמעי היה חי והוא היה רבו של שלמה, שהיה כפוף לו, אז היה חיבור שלם ביניהם, וכך לא היה מקום לנפילה בבת פרעה שסופו בע"ז (וזהו בת פרעה מלך מצרים, כעין רמז לכח יוסף שהיה מלך במצרים ולא נפל בערווה [לעומת שלמה שנפל בקשר של אישות, שהתחתן עם בת פרעה] ולא חטא בע"ז). אולי זהו שמנשה המלך שאל את רב אשי על ברכת המוציא על הלחם, כרמז בלחם לחטא עץ הדעת ולכח הדעת: 'ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' (ברכות מ,א). ונאמר על אדם הראשון: 'ואמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון מין היה, שנאמר (בראשית ג, ט) "ויקרא ה' אלקים אל האדם ויאמר לו איכה", אן נטה לבך' (סנהדרין לח,ב). 'צדוקי היה - נוטה לעבודת כוכבים' (רש"י [בגרסת רש"י נאמר צדוקי במקום מין]). כך רמז לו מנשה בהלכה ששאלו – שהלכה זהו גילוי תורה, ובעניין של ברכה על הלחם, כעין רמז לעץ הדעת כרמז לע"ז ולדעת; שבזה רמז לו שגם הוא שלומד ומלמד תורה בכ"ז הוא היה רץ לעבוד ע"ז, וזהו בברכה (המוציא) כרמז שעובד את הע"ז כאל. ולימדו שההלכה היא שמברך במקום שנאפה תחילה, במקום הקשה בלחם; כרמז לקשר לאש שזה רמז לתורה החזקה שמכניעה את יצה”ר: "הלוא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפצץ סלע" (ירמיהו כג,כט), 'תנא דבי רבי ישמעאל: אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ. … אם ברזל הוא מתפוצץ, דכתיב (ירמיהו כג, כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע”' (סוכה נב,ב). 'דברי כאש - והאש מפעפע את הברזל והיינו מתפוצץ שהניצוצות ניתזין ממנו' (רש"י). (וזה קשור ללחם, כחיטה שמביאה דעת, כרמז לתורה, שהאדם שלומדה מאמץ את דעתו). ורמז שגילוי כזה של תורה שייך במלכות כמו שהתגלתה כראוי בהתחלה אצל דוד ושלמה בתחילתו, שלא היה פיצול בין יהודה ויוסף; זהו שהלחם נאפה בו תחילה, כרמז להתחלה של גילוי מלכות כראוי (לפני הפיצול של ממלכות יהודה ויוסף) ואז הוא קשה שיש בו גילוי של חוזק, שכך עומד ומנצח את השטן שלא לרוץ לע"ז. (גם רמז שזה הצד החיצוני של הלחם, כרמז שבשני המלכויות יש בתוכם את שני הדברים, אלא שבכל מלכות יש הדגשה בחוזק של דבר מסויים, שזהו כצד החיצוני של הלחם, מה שמתגלה בו חזק בחוץ). זהו שרב אשי קרא להם בתחילה חברים, כרמז שהיו ת"ח אבל חטאו בע"ז ולכן יש בהם פגם, וזהו כעין מעט זלזול בהם, ממילא מתגלה בזה פירוד מהם. והנה על רבנן נאמר שהם כמלכים ('דרבנן איקרו מלכים' [גיטין סב,א]), ולכן רמז לו מנשה שבגילוי מלכות יהודה (שמי שנשאר זה מממלכת יהודה, כיון שממלכת ישראל נאבדה, כך שרב אשי שמתגלה בו מלכות זה כעין גילוי של מלכות יהודה) צריך היה חיבור שלם למלכות יוסף כדי שלא ליפול ביצר הע”ז בזמנם (קודם שביטלו את הע”ז בתחילת בית שני). לכן אמר רב אשי לאחר ששאלו מנשה על ברכת המוציא, שהבין רב אשי שיש בזה כרמז שקשור לע"ז, שיגיד בשמו את ההלכה: 'אגמריה לי, ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא', כגילוי שהוא כעין רבו (ובתשובה הדגיש מנשה את הצורך בחיבור הממלכות, וכן אמר לו במפורש שאילו היה בזמנו היה רץ לע”ז, שזה כחלק ממה שנגלה אליו לאחר שעשה פיצול ביניהם ע”י דבריו לתלמידים), וכן למחרת: 'למחר אמר להו לרבנן: נפתח ברבוותא', 'נפתח ברבוותא - נתחיל לדרוש ברבותינו, ולא אמר בחבירינו' (רש"י). שרב אשי הדגיש להם בזה שיש לכבדם, שיש צורך בחיבור למלכות יוסף כדי שלא ליפול בע"ז; שעל זה דיבר איתם, שהרי אמר להם אתמול שידבר על שלושת המלכים ורמז שהם היו עובדי ע"ז (שלכן קרא להם חברים), לכן עכשיו שקרא להם רבותינו, רמז לתלמידים שיש צורך בחיבור כראוי למלכות יוסף כדי שלא ליפול בע”ז כמותם (אם היו בתקופתם), שאז מתגלה שיא הקדושה.