"וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם"

 (שמות ו, ה)

מה פשר לשונו של הקב"ה (שמות ו, ה): "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם".

"וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי", כאילו יש עוד מישהו ששמע? מי עוד שמע? המילה "וְגַם" לכאורה יתרה, וניתן היה לכתוב פשוט "ואני שמעתי את נאקת בני ישראל".

מובא ב"באר הפרשה" שמביא בעניין זה כך: "וביארו צדיקים אומרו 'וְגַם', כי כך היא הנהגתו של בורא עולם - כאשר ישמע איש את צעקת רעהו, ויתמלא רחמים עליו לעמוד לימינו, להסיר ממנו כל צער ומכאוב, לכבד אותו, ישמע 'גם' ה' לקול נאקתו, ויפקדהו בדבר ישועה ורחמים".

כלומר, תחילת הישועה היא כשהאדם עצמו שומע את צעקת הזולת, כשאנשים לא מרוכזים רק בכאב של עצמם אלא גם קשובים לזעקת זולתם. דבר זה מביא לכך, שגם הקב"ה שומע את תפילתם וצעקתם.

וזהו "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי" - השמיעה איננה מתחילה ממני, אלא "כשלב שני" - לאחר שהתחילו בני ישראל עצמם לשמוע זה את זה, אזי "וְגַם" הקב"ה שמע להם.

"כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה" (סנהדרין כז, ב) - בני ישראל נושאים באחריות הדדית אחד לשני.

מסופר על רבי נפתלי מרופשיץ שסיפר לחסידיו, שכאשר היה ילד פעוט והחל ללמוד לקרוא, הסביר לו המלמד שאם מופיעות בסידור התפילה שתי אותיות י' הצמודות זו לזו, הכוונה היא לשמו של הקב"ה.

פעם אחת הגיע בקריאתו לסוף פסוק וראה שם נקודתיים (:), והן נדמו לו כשתי אותיות י', והוא קרא את שם ה'. הסביר לו המלמד: אם שתי אותיות י' עומדות זו לצד זו - הן מציינות את שמו של ה', אבל אם י' אחת עומדת מעל חברתה, הרי זה סוף פסוק.

"למדתי מזה כלל גדול", אמר הצדיק. "אם שני יהודים (שתי יודי"ם) עומדים זה לצד זה, באהבה ובשוויון - הרי הם כלי לשם ה', אבל אם האחד מתנשא מעל חברו - הרי זה סוף פסוק..".

הרב משה צבי וקסלר, מהאתר: https://www.haravweksler.com/

מהאתר: לימוד יומי - https://limudyomi.com/