מה פשר לשונו של הקב"ה (שמות ו, ה): "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם".

"וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי" - כאילו יש עוד מישהו ששמע? מי עוד שמע? המילה "וְגַם" לכאורה יתרה, וניתן היה לכתוב פשוט "ואני שמעתי את נאקת בני ישראל".

מובא ב"באר הפרשה" שמביא בעניין זה כך: "וביארו צדיקים אומרו 'וְגַם', כי כך היא הנהגתו של בורא עולם - כאשר ישמע איש את צעקת רעהו, ויתמלא רחמים עליו לעמוד לימינו, להסיר ממנו כל צער ומכאוב, לכבד אותו, ישמע 'גם' ה' לקול נאקתו, ויפקדהו בדבר ישועה ורחמים".

כלומר, תחילת הישועה היא כשהאדם עצמו שומע את צעקת הזולת, כשאנשים לא מרוכזים רק בכאב של עצמם אלא גם קשובים לזעקת זולתם. דבר זה מביא לכך, שגם הקב"ה שומע את תפילתם וצעקתם.

וזהו "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי" - השמיעה איננה מתחילה ממני, אלא "כשלב שני" - לאחר שהתחילו בני ישראל עצמם לשמוע זה את זה, אזי "וְגַם" הקב"ה שמע להם.

מהאתר: לימוד יומי - https://limudyomi.com/