'אסתר מן התורה מנין? (דברים לא, יח) "ואנכי הסתר אסתיר"' (חולין קלט,ב). 'למעשה אסתר - "הסתר אסתיר", בימי אסתר יהיה הסתר פנים ומצאוהו צרות רבות ורעות' (רש"י). (ראה 'לזמן הזה', אדר, למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). המהר"ל מסביר שנאמר פעמיים לשון הסתר ("הסתר אסתיר") כיון שזה הסתר בתוך הסתר, שהיו בגלות שזהו הסתר פנים, ושם נעשה צרת המן שזהו הסתר נוסף, הסתר בתוך הסתר. הרמב"ן (דברים לא,יז) העמיד את הנאמר הסתרת פנים כאן על 'בהסתר פני הגאולה', שזה מתאים למעשה פורים בו הגאולה היתה בהסתר, בצורה טבעית שלא נראה בגלוי יד ה'. אלא שלפי זה מדוע נאמר פעמיים לשון הסתרה? אפשר שזה בא לרמז על שמעשה פורים נעשה בלבוש טבעי ולכן נעשה בשלבים, ולכן נאמר פעמיים הסתר פני הגאולה, לרבות כמה שלבים בגאולה כמו שמובא ביר' על התקדמות הגאולה שהיא בשלבים כמו שהתגלה בגאולת פורים: 'דלמא: רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא: בי רבי, כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קימעא קימעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מאי טעמא? (מיכה ז) "כי אשב בחושך ה' אור לי". כך בתחילה: (אסתר ב) "ומרדכי יושב בשער המלך', ואחר כך (אסתר ו) "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס", ואחר כך (שם) "וישב מרדכי אל שער המלך", ואחר כך (אסתר ח) "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות", ואח"כ (שם) "ליהודים היתה אורה ושמחה"' (ירושלמי ברכות א,א). עוד אפשר שרומז שהיו שנים שפעלו בהבאת הגאולה בצורה שנראת טבעית, שזהו מרדכי ואסתר. אולי גם רומז שהגאולה היתה כפולה, שבטלה צרת המן, שגזרתו התבטלה, וגם התנקמו בכל שאר הצרים להם: "נקהלו היהודים בעריהם בכל מדינות המלך אחשורוש לשלח יד במבקשי רעתם" (אסתר ט,ב). בנוסף, אפשר גילוי של שני דברים בגאולתם: דבר אחד זה שפגעו והורידו את כל מי שרצו לפגוע בהם (המן ושאר הצרים להם), ודבר שני זה שהיהודים התעלו ונישאו: "וכל שרי המדינות והאחשדרפנים והפחות ועשי המלאכה אשר למלך מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם" (שם,ג). (שזהו שני גילויי גאולה, שלא רק ניצלו אלא גם התעלו). עוד יש כעין שני גילויי גאולה, שפגעו בשונאיהם פעמיים, ביומיים; ואף כנגד זה חוגגים פורים בגילוי של שני ימים, להראות את אמונתנו שיד ה' היתה בזה, שאנו מגלים את הניסתר. אולי כרמז שבאסתר יש שני דברים של הסתר שקשורים לגאולה, שזהו שעלתה למלכות בשל מות ושתי שחטאה למלך, ואסתר מצאה חן בעיניו; ודבר שני זהו ששיכנעה את אחשווורוש נגד המן ומעשיו; ששני אלו נראים כמקרה אבל בעצם זהו יד ה' שגלגלה את הגאולה. אולי אפשר שנאמר הסתרה כפולה ברמז לאסתר, כנגד שצרת המן בפורים (שזהו רמז באסתר כרמז שבזמנה ייעשה צרת המן, כפרש"י) היה בשל שני דברים: '"ומרדכי ידע" - בעל החלום אמר לו שהסכימו העליונים לכך, לפי שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, ושנהנו מסעודת אחשורוש' (רש"י; אסתר ד,א). עוד נראה כבא לרמז שבזמנה היה את צרת המן והגאולה מזה, וזה נעשה בגילוי של התהפכות: "ובשנים עשר חדש הוא חדש אדר בשלושה עשר יום בו אשר הגיע דבר המלך ודתו להעשות ביום אשר שברו איבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם" (אסתר ט,א). שיש הרבה זה מול זה בצרה ובישועה, כגון הסרת הטבעת ונתינתה להמן בצרה, וכך בהיפוכו הסרת הטבעת ונתינתה למרדכי בגאולה: "ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי" (אסתר ח,ב) וכדו' (ראה ב'לזמן הזה' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). לכן נאמר יחד פעמיים הסתרת פנים כרמז שבצרה היתה הסתרת פנים וכן בגאולה היתה הסתרת פנים, ונעשה זה כנגד זה. עוד אפשר שרומז שיסוד מעשה פורים זה בהתנגחות בין מרדכי והמן, אבל בעצם זה נובע משורש עמוק יותר, שזהו המלחמה בין ישראל לעמלק מי ישפיע על העולם (בהיותם "ראשית"); לכן זה הסתר כפול כיון שההסתר שה' עשה (בצרת המן וכן בגאולה במרדכי) נעוץ בשורש נסתר נוסף, שזהו בשורש שמאבותם. אולי כרמז באסתר שהסתירה שני דברים - את עמה ומולדתה: "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה כאשר צוה עליה מרדכי" (אסתר ב,כ); שזהו היסוד לגאולה, שכך המן לא ידע שהיא יהודיה ולכן לא פעל להפילה לפני כן, או לפחות לפעול שלא תפעל נגדו בשל הגזרה שארגן. אולי גם רמז שבזמן אסתר נעשה מעבר לגאולתם גם שורש גילוי למקדש, שזה גם כרמז במרדכי בשמן המשחה, בו משחו את המשכן: 'מרדכי מן התורה מנין? דכתיב (שמות ל, כג) "מר דרור", ומתרגמינן: מירא דכיא' (חולין שם). (אמנם זה רמז לגדולתו כפרש"י, אבל ממילא גם יוצא רמז לשמן המשחה בו נאמר הפס'), וזה נסתר מהמתגלה בחיצוניות, שזהו מיתת ושתי ועליית אסתר כמלכה, ששני הדברים נראים כמקריות אולם קשורים למקדש. שמות ושתי זהו נקמה בזרע נבוכדנצר שהחריב את המקדש ('ר' יונתן פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא: (ישעיהו יד, כב) "וקמתי עליהם" וגו' "והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאם ה". "שם" זה הכתב, "שאר" זה לשון, "נין" זה מלכות, "ונכד" זו ושתי' [מגילה י,ב]), ועליית אסתר זהו שורש לבניין המקדש, שבנה, דרויש, יחדש את בניית המקדש ('אמר רבי יהודה ברבי סימון: דריוש האחרון בנה של אסתר היה, טהור מאמו וטמא מאביו' [ויק"ר יג,ה]).