'בְּכׇל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַֽיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם” (שמות יג, ח). לֹא אֶת אֲבוֹתֵֽינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָֽנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ” (דברים ו, כג)' (הגדה של פסח). בהגדה אנו אומרים שבכל דור אנחנו צריכים לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים, ומביאים לכך שני פס'. לכאורה היה מספיק לומר פס' אחד למה הובא עוד אחד (ודבר זה הובא ע"פ דברי הגמ': אמר רבא: צריך שיאמר (דברים ו, כג): "ואותנו הוציא משם"' [פסחים קטז,ב])? מסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ('לזמן הזה', ניסן, 'כאילו הוא יצא ממצרים') שבפס' השני יש יותר חידוד, כיון שהפס' הראשון הוא מספר שמות, כך שאותם שאומרים "עשה ה' לי בצאתי ממצרים", זה באמת נעשה להם, שהרי הם דור יוצאי מצרים (אמנם הכוונה שיאמרו כך בכל דור, אולם יכול היה לישמע שזה דווקא בהם) לכן נאמר פס' מספר דברים שזה נאמר לדור באי הארץ, שהם אינם דור יוצאי מצרים שכבר מתו. אולי אפשר להוסיף שאמנם בפס' הראשון נאמר במשמעות שהוא עצמו יצא ממצרים, אולם זה לא כ"ך מודגש אלא משתמע חזק מדבריו, אבל מי שמתעלם יכול שלא לדקדק בכך ולהבין שאומר בצורה כללית שכאילו אומר שמרגיש כאילו הוא יצא ממצרים; לכן מביאים את הפס' השני בו נאמר בצורה ישירה פשוטה וברורה - “ואותנו הוציא משם". אולי אפשר גם שבפס' הראשון נאמר "עשה ה' לי בצאתי ממצרים" שיכול להישמע שה' עשה דברים וכך יכולנו לצאת ממצרים בעצמו (כעין שה' עשה דברים בנסתר); לכן מדגישים בפס' השני: "ואותנו הוציא משם" שמודגש שה' עצמו הוציא אותנו, שפעל בצורה ברורה וגלויה על מנת להוציאנו (לכן על הפס' הראשון נאמר: 'כאילו הוא יצא' שזהו שרואה עצמו כנפדה מבית העבדים של מצרים, ועל הפס' השני נאמר: 'גאל הקב"ה … גאל …', שמודגש שה' גאלנו ממש). אולי גם אפשר שבפס' הראשון האב אומר שה' הוציאו ממצרים, שרואה את עצמו כאילו שהוא שיצא ממצרים, שזהו "עשה ה' לי"; ואילו בפס' השני נאמר על כלל המשפחה: ”ואותנו הוציא משם", שזה כולנו, כמו שאומר: 'לא את אבותינו בלבד … אלא אף אותנו" וכו' שמדגיש שזה דבר שמתגלה בכל הדורות כולם. אולי זהו שאומר הרשב"ם: 'צריך שיאמר. פסוק זה "ואותנו הוציא משם", שצריך להראות את עצמו כאילו יצא משם, שאף אותנו גאל הקב"ה', ולא מובן מה שונה בזה מהפס' שנאמר במשנה (שבמשנה נאמר הפס' הראשון)? אלא שאולי בא הרשב"ם להדגיש שצריך לתת את התחושה שכולם יצאו ממצרים, גם שאר האנשים שנמצאים בליל הסדר איתו, לכן מדגיש: 'להראות את עצמו כאילו יצא משם', שמראה ונותן את התחושה החזקה של היציאה, שכך כולם מרגישים שיצאו ממצרים ('שאף אותנו גאל הקב”ה', את כולנו). [אולי זה קשור לדברי רבא שנאמרו מיד: 'אמר רבא: מצה צריך להגביה' וכו', שצריך לעשות פעולות כדי לחזק את דבריו]. הדבר הזה, שצריך לראות ולהראות מביא גם הרמב"ם: 'בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר: "ואותנו הוציא משם" וגו'. ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה: "וזכרת כי עבד היית", כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית' (הל' חמץ ומצה ז,ו). שהפס' “ואותנו הוציא משם" בא להדגיש שזה חל בצורה ברורה על כולנו, שזהו שמראה עצמו כאילו הוא יוצא עכשיו ממצרים מרוב שזה תופס את תודעתו בכל רגע (וסבי ז"ל נהג לשים את האפיקומן על כתיפו כאילו עכשיו שם תרמיל ליציאה ממצרים) [גם מה שאמרנו בהתחלה, שבפס' השני זה נאמר בצורה ברורה ומודגשת יותר שיצא ממצרים, אולי ע”פ זה למדו שהכוונה שיראה את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים, שבזה מודגש יותר שיצא ממצרים]. הדבר הזה חשוב, שנותן הדגשה שצריך לזכור שהינו עבדים והשתחררנו לעבודת ה'. נראה שמעבר לכך שזה נותן חיזוק לעבודת ה', יש בכך צעקה גדולה לאדם להתנגד לעבדות, לרצות להיות בן חורין ובא"י (להבדיל מחו”ל שזה גילוי של גלות), שרק כך אפשר להיות עבדי ה' כראוי (לכן נאמר בפס' על א”י: "ואותנו הוציא משם למען הביא אתנו לתת לנו את הארץ" וגו'). אולי לכן בעבד נרצע נעשה בו רציעה כגילוי של 'להראות' שהוא יצא ממצרים ובכ"ז עושה נגד מטרת היציאה, שזהו שלכן נרצע בדלת ובאוזן, כגילוי של יציאת מצרים ומתן תורה שזהו גילוי יציאת מצרים: 'רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף? אמר הקב"ה: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי (ויקרא כה, נה): "כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע. ור"ש ב"ר היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי: ”כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים, והוצאתים מעבדות לחירות והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם' (קידושין כב,ב). אולי לכן מביאים את ההגדה בליל הסדר מפס' שבפרשת הביכורים, שמביאים מפירות א"י כבני חורין בארצנו, ושם מתגלה שאנו בני חורין בשלמות, פיזית ורוחנית, וכך עובדי ה' בשלמות כראוי. ואף ביכורים כעין רמז לבכורים, שנאמר בהקשר לגאולה ממצרים: “בני בכרי ישראל" (שמות ד,כב); שמתגלה ביציאת מצרים גילוי גם לכל שאר הדורות שאח"כ שאיננו עבדים אלא עבדי ה', כעין ביכורים שזה הראשית שהתבכר שניתן לקדושה להראות גם על כל שאר הפירות שיגדלו אח"כ שהם קשורים לקדושה. אולי גם כרמז שבהגדה דורשים את הפס' ומגלים את הטמון בהם (שמביאים פס' ועליו מפרטים בפס' ודברי חז”ל), כרמז שכל המציאות בעולם גנוזה וטמונה בתורה, וכך גם יציאת מצרים שנאמרה בתורה מגלה על החשיבות של היותנו בני חורין גם בכל הדורות שיהיו. אשרינו שזכינו להיות בני חורין בארצנו, ובפרט כיום שמתגלה היותנו בני חורין שנלחמים באויבנו ומכים בהם מכה רבה וגדולה, גילוי של: "כי ה' אלקיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם” (דברים כ,ד), כעין יד ה' שהתגלתה ביציאת מצרים.