בהסבר טעמם של הקורבנות מביאים רבותינו הראשונים כמה טעמים (ראה בהרחבה ב'הקדושה והטהרה', 'טעמי עבודת הקורבנות', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א): א. הרמב"ם מביא שני טעמים: 1. מפני ההרגל ה' לא ביטל את הקורבנות מיד: 'וכמו זאת ההנהגה בעצמה מן המנהיג ההוא יתברך באו דברים רבים בתורתנו, והוא שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום. וכאשר שלח השם משה רבנו עליו השלום לתתנו (שמות יט, ו) "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בידיעתו יתברך, כמ"ש ובאר (דברים ד, לה) "אתה הראת לדעת" וגו', (דברים ד, לט) "וידעת היום והשבות" וגו', ולהנתן לעבודתו כמו שאמר (דברים יא, יג) "ולעבדו בכל לבבכם", ואמר (שמות כג, כה) "ועבדתם את ה' אלקיכם", ואמר (דברים יג, ה) "ואותו תעבודו". והיה המנהג המפורסם בעולם כלו שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים, ולהשתחות להם ולקטר לפניהם. והעובדים הפרושים היו אז האנשים הנתונים לעבודת ההיכלות ההם העשויים לשמש ולירח ולכוכבים כמו שבארנו, לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאלו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת השם ויאמר: "השם צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה". ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמתות להם לשמו יתברך, וצונו לעשותן לו יתברך. וצוונו לבנות היכל לו: (שמות כה, ח) "ועשו לי מקדש", ושיהיה המזבח לשמו: (שמות כ, כא) "מזבח האדמה תעשה לי", ושיהיה הקרבן לו: (ויקרא א, ב) "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו. והזהיר מעשות דבר מאלו העניינים והמעשים לזולתו: (שמות כב, יט) "זובח לאלהים יחרם" וגו', (שמות לד, יד) "כי לא תשתחוה לאל אחר". והפריש כהנים לבית המקדש ואמר: (שמות כח, מא) "וכהנו לי", וחייב שייוחד להם מתנות על כל פנים שיספיקו להם מפני שהם עסוקים בבית ובקרבנותיו, והם מתנות הלוים והכהנים. והגיע התחבולה בזאת הערמה האלקית שנמחה זכר עבודה זרה והתקיימה הפינה הגדולה האמתית באומתנו, והוא מציאות השם ואחדותו. ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו ולא נודעו עבודות זולתם' (מורה נבוכים ג,לב). 2. נגד התפיסה של ע"ז: 'ואומר כבר אמרה התורה כפי מה שפרש אונקלוס שהמצרים היו עובדים מזל טלה ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן והיו מואסים רועי צאן; אמר: "הן נזבח את תועבת מצרים", ואמר: "כי תועבת מצרים כל רועה צאן". וכן היו כיתות מן הצאבה עובדים לשדים והיו חושבים שהם ישובו בצורת העזים, ולזה היו קוראים לשדים שעירים, וכבר התפשט הדעת הזה מאד בימי משה רבינו: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" וגומר. ולזה היו אוסרים הכיתות ההם גם כן אכילת העיזים; אכל שחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי עבודה זרה וכולם היו מגדילים זה המין מאד. ולזה תמצא אנשי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל ואפילו בארצות אשר ישחטו שאר מיני בעלי חיים. ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמיתיות צוינו להקריב אלו השלושה מינים לבד מן הבהמה: "מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם", עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי בו יתקרבו אל האלוק ובמעשה ההוא יכופרו העוונות. וכן מרפאים הדעות הרעות אשר הם חליי הנפש האנושית בהפך אשר בקצה האחר' (שם,מו). ב. הרמב"ן מביא ע"ד הדרש (בהמשך מביא עוד ע"פ הסוד) שזה כהעלאת כל מציאות האדם וכוחותיו לה': 'ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן. יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו, בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו, וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה. ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם תכנס בו ממה שאמרו רבותינו בספרי' וכו' (רמב"ן; ויקרא א,ט). ג. החינוך (מצוה צה) מסביר שני הסברים: 1. לעשות פעולות כדי לחזק את ליבו: 'הלא אמרנו כי עיקרי הלבבות תלויין אחר הפעולות, ועל כן כי יחטא איש, לא יטהר לבו יפה בדבר שפתים לבד, שיאמר בינו ולכותל חטאתי לא אוסיף עוד, אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו, לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח להביאם אל הבית הנכון אל הכהן וכל המעשה הכתוב בקרבני החוטאים -- מתוך כל המעשה הגדול ההוא יקבע בנפשו רוע החטא וימנע ממנו פעם אחרת'. 2. בדומה לרמב"ן החינוך מוסיף שבקורבן האדם רואה את עצמו בבהמה שקרבה, ובדגש על עניין השכל: 'ועוד יש התעוררות אחר ללב בקרבן הבהמות מצד הדמיון שגוף האדם והבהמה ידמו בכל עניניהם לא יתחלקו, רק שבזה נתן השכל ולא בזה. ובהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות אחר שלא יחלקם רק הוא לבדו. ועל כן נצטוה לקחת גוף בשר כמוהו ולהביאו אל המקום הנבחר לעילוי השכל ולשרפו שם, ולהשכיח זכרו כליל יהיה לא יזכר ולא יפקד תחת גופו, כדי לצייר בלבבו ציור חזק שכל ענינו של גוף בלי שכל אבד ובטל לגמרי, וישמח בחלקו בנפש המשכלת שחננו הא'ל שהיא קיימת לעולם, וגם לגוף השתוף עמה יש קיום בתחיה בסבתה בלכתו בעצתה, כלומר שישמור מן החטא. ובקבעו בנפשו ציור זה, יזהר מן החטא הרבה' וכו'. חז"ל מביאים שאת התפילות האבות תיקנו וחכמים הסמיכו אותם על קורבנות התמיד: 'איתמר: רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום. רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום ... אמר לך ר' יוסי בר' חנינא: לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות, דאי לא תימא הכי תפלת מוסף לר' יוסי בר' חנינא מאן תקנה? אלא תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות' (ברכות כו,ב). נראה שהתפילות הוסמכו לקורבנות, ולכן יש בעמקם קשר (שמתגלה גם בגילוי האבות, שלכן הם שתיקנום), שחז"ל חיברו בין עומק טעם הקורבנות לתפילות (אמנם הקורבנות זה תמידים, ובטעמים זה קורבנות כפרה, אולם גם התמידים קשורים אליהם שכעין באים להעלות את הקורבנות לה' [ע"י גילוי של ציבור], שלכן התמידים פותחים וסוגרים את הקרבת הקורבנות של אותו היום במקדש; ובכלל כיון שזה עניין קורבנות אז הכל נכלל בגילוי של שורש עבודת הקורבנות. בנוסף מביא הרמב"ן שהתמידים זה ככפרה לחטא של כלל הציבור). נראה שתפילת שחרית קשורה לטעם שהביא הרמב"ם, שזה בא להפנות את כל העבודות לה' ולא לע"ז (שזהו העיקרון של שני הטעמים, שלא יכולים להפסיק מה שהתרגלו לע"ז, ולהוכיח שהע"ז אין בה אמת), ולכן זה תפילה בבוקר, שהיו עובדי הע"ז קמים ועובדים לשמש, ואנו קמים ומתפללים לה' (שבזה יש המשך ההרגל לעבודה רוחנית וכן נגד מעשי עובדי הע"ז). כל התורה כנגד ע"ז ('מגיד הכתוב שכל המודה בע”ג כופר בעשרת הדברות ובמה שנצטווה משה ובמה שנצטוו האבות ובמה שנצטוו הנביאים, וכל הכופר בעכו”ם מודה בכל התורה' [ספרי; במדבר טו,כב]), לכן בתפילת שחרית אנו קוראים ק"ש (שמסמיכים גאולה לתפילה, ק"ש לשמונה עשרה [שתפילות בחז"ל הכוונה לתפילות שמונה עשרה]), שבה יש גילוי של עשרת הדברות: 'מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום? ... רבי לוי אמר: מפני שעשרת הדברות כלולין בהן' וכו' (יר' ברכות א,ה [ראה ב'הירושלמי המפורש' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, הרחבה ובירור הגמ' הזו, ובגרסאות השונות]), להדגיש בכך נגד ע"ז (שזהו כל התורה כמרוכז בדברות שנרמז בק"ש). וזה מתאים לגילוי אברהם אבינו שהיה הראשון שקרא לביטול הע"ז בעולם, והוא מתגלה כהתחלת הארת האור בבוקר (כתפילת שחרית בבוקר): 'אמר הקדוש ברוך הוא: עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה? תבא האורה! "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר" זה אברהם, הה"ד (ישעיה מא, ב): "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק" וגו', אל תקרא העיר אלא האיר' (ב"ר ב,ד). תפילת מנחה נראה שקשורה לטעם שמביא הרמב"ן, כיון שתפילת מנחה אדם מתפלל במשך היום בזמן שעובד ופועל, לכן אז מתגלה שנותן את כל מציאותו לה', שמכוון לה' את כל מחשבתו דיבורו ומעשיו. וזו תפילה לאחר חצות היום, שכבר נמצא בשיא העבודה ומרוכז בה, שכבר שקוע בחומרי, ואז מחזק את מחשבתו לעבודת הקב"ה, להעלות הכל לשם יחוד קב"ה ושכינתו, להעלות את כל פעולותיו אותו יום לה', שאת זה מגלה בתפילתו (שגם בבוקר חושב שהכל לייחוד קב"ה, אבל בצהרים צריך להתחזק בכך כדי שיהיה במודעותו בהיותו שקוע בחומר, ולכן זהו שמתפללים אז ומחברים את כל המציאות לה'). זה מתגלה ביצחק שעלה כקרבן לה' בעקידה, שמסר את כל כולו לה'. תפילת ערבית נראה שקשורה בטעמים שמביא החינוך, שזה מתגלה בהקשר של גילוי דעת שיש באדם שזה השוני ממנו לבהמה, שזה מתאים לזמן הלילה שהוא זמן לימוד תושב"ע, שמשתמש חזק בדעתו לשם ה' ('כתב הבאר היטב שאין לקרוא מקרא בלילה, ובפרי מגדים משמע דיכול לקרוא מקרא. ונראה דאפילו להמחמירין לית בזה איסורא, אלא שלכתחילה יותר טוב ללמוד מקרא ביום. ונובע דבר זה ממה דאיתא במדרש שהיה הקדוש ברוך הוא לומד עם משה מקרא ביום ומשנה בלילה' [שער הציון; משנה ברורה או"ח סימן רל"ח, ס"ק א]). וכן הטעם של עשיית מעשים כדי לחזק ולהרגיל את ליבו במעשים לעבודת ה' קשור בלילה, שבתושב"ע לומדים כיצד לעשות בפועל את התורה. לכן כיון שיש בזה גילוי של תורה בעומקו, לכן גם בערבית קוראים ק"ש שיש בה גילוי של עשרת הדברות, שבהם גנוזה כל התורה (יר' שקלים ו,א), וזה גם מתגלה כרמז בתושב"ע שבה מתעמקים בכח הדעת ומבררים כיצד כל המצוות מתקשרות ומתגלות בעשרת הדברות (כעין שעשה רס"ג. '"את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" - כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדברות הן, ורבינו סעדיה פירש באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצות התלויות בו' [רש"י; שמות כד,יב]). וזה גילוי של יעקב שקשור לגילוי תורה בישראל: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג,ד). אולי בטעמים יש גם כרמז על כלל התורה כיון שהקורבנות קשורים לאחרי חטא העגל (ראה 'תורת המקרא' "ויקרא" אות ב, למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) שהוא פגם במתן תורה, כך שיש בזה קשר לכלל התורה ולכן הקורבנות באים להתעלותנו בקשרנו לתורה (לכן מקום הסנהדרין בלשכת הגזית סמוך למזבח ['"אשר לא תגלה ערותך עליו, ואלה המשפטים אשר תשים". נמצינו למדין שסנהדרין באין בצד מזבח. אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: "וינס יואב ויחזק בקרנות המזבח" (מכילתא; שמות כ,כב)], וכן הארון עם הלוחות הוא שורש המקדש). הטעם של ההרגל זהו כנגד ספר "בראשית" שכל העולם היה רגיל בעבודת הקורבנות, לה' (אדם, נח, האבות וכו') או ח"ו לע"ז. הטעם לגילוי נגד ע"ז זהו כנגד ספר "שמות" שבו התגלה בניסי יציאת מצרים נגד הע"ז. הטעם של מסירת עצמנו לה' כעין הקורבן, זה כנגד ספר "ויקרא" בו נאמרו דיני הקורבנות. הטעם של התחזקות ליבנו ללכת אחר ה' זה כנגד ספר "במדבר" שבו מסופר על זמן המדבר, שישראל לא התנהגו תמיד כראוי ולא הלכו אחר רצון ה' (וכן ליבם משך אותם לרצות לחזור למצרים), והיה צריך לחנכם ללכת אחר ה'. הטעם של חיזוק דבקותנו בה' בהדגשה שאיננו כבהמה זה כנגד ספר "דברים" שנאמר לקראת הכניסה לארץ, שבארץ החומר מתקדש ומעלה לה' שזהו כגילוי רוחניות (כעין השכל שקשור ללמעלה) שלא כבהמה בהמית גסה; וכן מעלת הדעת, חכמת התורה, זה בארץ: '"אשר שם הזהב", אלו דברי תורה, שהן נחמדין מזהב ומפז רב. "וזהב הארץ ההיא טוב", מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י. "שם הבדולח ואבן השוהם" וגו', מקרא משנה ותלמוד ותוספתא ואגדה' (ב"ר טז,ד).