"וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה'. אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן וסלת מרבכת חלת בלולת בשמן. על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו. והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן הזרק את דם השלמים לו יהיה" וגו' (ויקרא ז,יא-יד). '"אם על תודה יקריבנו" - אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא, שהם צריכין להודות שכתוב בהן (תהלים קז): "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה". אם על אחת מאלה נדר – שלמים הללו שלמי תודה הן וטעונות לחם האמור בענין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה כמו שמפורש כאן. "והקריב על זבח התודה" - ד' מיני לחם: חלות ורקיקין ורבוכה ג' מיני מצה, וכתיב "על חלת לחם חמץ" וגו'; וכל מין ומין י' חלות, כך מפורש במנחות דף ע"ז. ושיעורן ה' סאין ירושלמיות שהן ו' מדבריות, כ' עשרון. "מרבכת" - לחם חלוט ברותחין כל צרכו. ... "אחד מכל קרבן" - לחם אחד מכל מין ומין יטול תרומה לכהן העובד עבודתה, והשאר נאכל לבעלים; וכשרה לבעלים חוץ מחזה ושוק שבה כמו שמפורש למטה תנופת חזה ושוק בשלמים, והתודה קרויה שלמים' (רש"י). 'איני יודע מכמה היא חלה, הריני דן: נאמר כאן "לחם" ונאמר להלן בשתי הלחם (ויקרא כג, יז) "לחם", מה להלן עשרון לחלה אף כאן עשרון לחלה ... למדנו עשרה לחמץ, עשרה למצה מנין? תלמוד לומר (ויקרא ז, יג): "על חלות לחם חמץ", נגד חמץ הבא מצה, נמצאו עשרים עשרונות לחמי תודה, עשרה לחמץ ועשרה למצה' (מנחות עז,ב). בקרבן תודה מביאים ארבעים לחמי תודה, שמחולקים לשלושים לחמי מצה ועשרה לחמי חמץ; והכמות היא עשרה עשרונים לשלושים לחמי המצה, ועשרה עשרונים לעשרת לחמי החמץ, כך שיוצא כל חלת חמץ עשרון, וכל חלת מצה כשליש עשרון: 'כיצד הוא הלחם שמביא עם התודה? לוקח עשרים עשרון סולת, ועושה מהם עשרה עשרונים חמץ ועשרה מצה; העשרה של חמץ עושה אותם עשר חלות. ... והעשרה עשרונים של מצה עושה מהן שלשים חלות שוות, עשר חלות מכל מין: עשר חלות מאפה תנור, ועשר חלות רקיקים, ועשר חלות מורבכת' (רמב"ם הל' מעשה הקרבנות ט,יז-יח). אולי מביאים ארבעים חלות כרמז לזמן שבו משה היה בסיני, שזהו ארבעים יום, שכך אנו באים לחבר את העולם לשכינה כעין חיבור שלמעמד הגדול והקדוש שהיה במתן תורה. וזה מתגלה בקרבן תודה שמביאים ארבעה שנעשה להם נס, שכך כעין רומז שבמתן תורה היה גילוי שכינה גדול וקידוש השם גדול, וכך אותו אדם בא להודות לקב"ה, שמכריז שיש השגחת ה' בעולם, שהציל אותו, וכך בא להכריז בעולם כדי לעשות קידוש השם גדול. לכן זה מתגלה בגילוי של ארבעים כעין רמז לארבעה (ובהגדלה מאחדות לעשרות), ובגילוי של עשרות כרמז למתן תורה כרמז שכל המציאות בעולם נובעת מהתורה שבה נברא העולם (ב"ר א,א), וכן העולם נקבע קיומו ע"י קבלת התורה (שבת פח,א), לכן כנגד המציאות שנעשית בעולם שה' משגיח (ומציל אותנו כעין שבמתן תורה לא נחרב העולם), מגלים זאת בגילוי של עשרת הדברות (שבה כל התורה כלולה [יר' שקלים ו,א]), ולכן כפול עשר. וזה בחלות כרמז לדעת, שאנו מבינים בדעת שה' משגיח בעולם ומציל אותנו, שזהו גילוי של חיטה שהיתה ע"פ ר"י עץ הדעת בשל שמביאה דעת לאדם: 'דתניא: אילן שאכל ממנו אדם הראשון ... ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' (ברכות מ,א). ויש בזה גם גילוי כתיקון לעץ הדעת שבעקבותיו האדם התרחק מהדעת הנכונה וכך התרחק מגילוי שם ה' בעולם (וראיית השגחתו), שכך לעומתו עכשיו בתודה האדם מברר ומגלה את שם ה' בעולם (והשגחתו). וזה מתחלק בעשרים עשרונים, כנגד שהיו פעמיים שני לוחות הברית (ויש הבדלים ביניהם, בין הלוחות הראשונים ללוחות השניים), וכך זה כעין גילוי של עשרים דברות שנתנו בלוחות, שזהו הכתב שבו קוראים את דבר ה', שכך האדם 'קורא' את המציאות נכונה ומגלה את גילוי השכינה שהצלתו, ובא להודות לה'. ויש שלושים חלות מצה ועשרה חמץ, כעין כחלוקת הזמן שהתגלתה בפעם השלישית שעלה משה לסיני והוריד את התורה ביוה"כ, שיש חודש אלול ועשרה ימים בתשרי, שבהם יש השגחה גדולה יותר בעולם (עשי"ת), וכך זה כעין חמץ שתופח וגודל ומרבה גילוי שם ה' בעולם, אבל זה דווקא כשבא עם שלושים מצה כעין רמז (במצה) שלא תופח – שלא נותן ליצה"ר מקום (ששאור מרמז על יצה"ר: 'רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה' וכו' [ברכות יז,א]), שזהו כחודש שלם (וחודש מרמז על בנ"י, שמונים ללבנה [סוכה כט,א], ועתידים שיתחדשו כמותה), שיש שלמות של תיקון גילוי הרע של יצה"ר, ואז משתמשים בו לצורך הקדושה ('"בכל לבבך", בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע' [משנה; ברכות ט,ה]), ולכן אז מגלים חמץ לקדושה, ובגילוי של עשרה כעין עשרת הדברות, שע"י התורה אנו מכניעים את יצה"ר ושולטים בו (קידושין ל,ב), וע"י התורה יודעים איך להשתמש בו לקדושה, לקיום תו"מ. דבר זה מתגלה גם בשתי הלחם שבשבועות (ראה 'לזמן הזה', ניסן, 'ספירת העומר – מדוע לעומר', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א), לכן מהם למדו בגמ' (במנחות) לכמות של עשרון; ולמדו (בגמ') עשרה למצה כנגד הכמות שבחמץ, כרמז שזה קשור בזה, שע"י המצה נתקנים ויכולים לגלות את החמץ לקדושה. ובעליה השלישית של משה לסיני בסופה נאמרה הסליחה על העגל, שכך כעין רמז להצלה מהעונש הקשה שהיה ראוי להיות בעקבות חטא העגל, שכך האדם ניצל מצרה. וכן שלושים חלות מצה, וכן כשליש עשרון כל חלת מצה כעין רמז לשלוש פעמים שעלה משה לסיני, שאז כופר על העגל (שנעשה כבר בסוף הפעם הראשונה שעלה וכבר אז החל לבקש רחמים), ולכן במצה כרמז להסתר מחטא, שאין גילוי של שאור שמחטיאנו. וקרבן תודה הוא קרבן שלמים, שיש בו שלמות: 'דבר אחר: "שלמים"- שהכל שלום בהן; הדם והאימורין למזבח, החזה ושוק לכהנים, העור והבשר לבעלים' (ספרא; ויקרא ג,א). שכך בא לגלות שלמות בכל המציאות, שמעלה את כל המציאות לקדושה, שאפילו את היצה"ר (בחלות חמץ) כעין מפנה לשימוש לשם ה'. וכך נותן חלה אחת מכל סוג לכהן, שבכך משתף לכהן ולו (כמו שקרבן שלמים זה שלמות כיון שמתחלק גם לכהן ולבעלים), ויחד יוצא עשרה מכל סוג, כנגד עשרת הדברות שמתגלות בעולם בכלל התורה (שגנוזה כל התורה בלוחות), והכהן לוקח אחד מעשרה מכל סוג כעין רמז שהכהנים מלמדים את ישראל תורה ולכן אחד כעין דברה אחת שמתעמק בה ומגלה את המצוות שגנוזות בה, שמלמד את התורה שמתגלה בדברות בעומק (לרמז שזה מגלה לכל התורה), וכן כעין רמז לקב"ה יחידו של עולם שהכהן הופרש לעבודתו; ויוצא לכהן לקבל ארבע חלות כנגד שם הויה (שהוא בן ארבע אותיות), כרמז שבאים לגלות שם ה' בעולם. לבעלים נשאר תשע מכל סוג כעין רמז ללידה (תשע חודשי לידה) שבא לתקן את העולם, כעין לברוא מחדש, וסה"כ נשאר לבעלים 36 חלות כרמז לעניין גילוי שכינה בעולם: 'אמר אביי: לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל יום, שנאמר (ישעיהו ל, יח) "אשרי כל חוכי לו", ל"ו בגימטריא תלתין ושיתא הוו' (סוכה מה,ב); שכך הוא בא לגלות גילוי שכינה בעולם בכל המציאות (וזה כשמודה לקב"ה על הצלתו, שרואה את יד ה' פועלת בעולם, את השכינה שהצלה אותו).