"צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה הוא העלה על מוקדהֿ על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו” (ויקרא ו,ב). 'אין "צו" אלא זירוז, מיד ולדורות. אמר ר' שמעון: ביותר כל מקום שיש חסרון כיס' (ספרא). מרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א מקשה ('תורת המקרא', “צו”, אות א) כיצד אפשר לומר שזה חסרון כיס, הרי יחסית לציבור המחיר השנתי של קרבנות התמיד הם לא הרבה בכלל (ראה שם שעושה חישוב)? ועונה שזה בא ללמד לדורות, שהיו בהיסטוריה שלוש פעמים ששילמו ממון רב בשביל קרבנות התמיד ולכן רמזה התורה לזרז גם כשיש חסרון כיס גדול. שלושת הפעמים הם: א. בתקופת היוונים: 'בימי מלכות יון היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני גדיים; באותה שעה האיר הקב"ה עיניהם ומצאו שני טליים מבוקרים בלישכת הטלאים. על אותה שעה העיד ר' יודה בר בבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות' (יר' ברכות ד,א). ב. בתקופת מלחמת האחים החשמונאים: 'ת"ר: כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים. בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלין להן תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, לעז להם בחכמת יוונית; אמר להן: כל זמן שעוסקים בעבודה אין נמסרין בידכם. למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר, כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו נזדעזעה א"י ארבע מאות פרסה' וכו' (סוטה מט,ב). ג. בחורבן המקדש: 'א"ר לוי: אף בימי מלכות רשעה הזאת היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להם שני כבשים; ובסוף שלשלו להן ב' קופות של זהב והעלו להם שני חזירים. לא הספיקו להגיע לחצי חומה עד שנעץ החזיר בחומה ונזדעזעה החומה, וקפץ מ' פרסה מארץ ישראל, באותה שעה גרמו העונות ובטל התמיד וחרב הבית' (יר' שם). נראה שכנגד אותם שלושה זמנים רמזה התורה בפס', שמסתיים ב"ואש המזבח תוקד בו", כרמז שב"אש" שתוקד שנאמרו בפס' (שנאמרו על האש שבמזבח, שבאחד מהם שורפים את העולה) יש רמזים לאותם זמנים (ה"אש" שנאמרה בפס' ג' לא נכלל כאן כי לא נאמר בו העניין שתוקד). האש (תוקד) הראשונה נאמרה בפס' כאן, ומהפס' כאן למדים: '"זאת תורת העולה" וגו' - הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה, וללמד על הפסולין איזה אם עלה ירד ואיזה אם עלה לא ירד. שכל "תורה" לרבות הוא בא, לומר תורה אחת לכל העולים ואפי' פסולין שאם עלו לא ירדו. "הוא העולה" – למעט את הרובע ואת הנרבע וכיוצא בהן שלא היה פסולן בקדש, שנפסלו קודם שבאו לעזרה' (רש"י). שזה רומז למקרה של חורבן הבית, שהחריבו הרומאים ויצאנו לגלות ארוכה ביותר ("עַל פְּנֵי תְהוֹם". זה גלות ממלכת הרשעה שאין להם חקר כמו התהום; מה התהום הזה אין לו חקר אף הרשעים כן' [ב”ר ב,ד]), לכן זה נרמז בעניין של הלילה (שחושך מרמז על צרה), כרמז לגילוי חושך ארוך (כלילה) כגלות אדום. ולמדו לעליה וירידה במזבח, כעין רמז לעליה וירידה במקום הקדושה, שזהו רמז לגלות אדום שהורידה אותנו מהארץ. ונאמר בפס': "צו את אהרן ואת בניו", כרמז לגילוי של המשכיות מאהרן (כעין בבניו) בגילוי של ציווי (כרמז לעשיה חיובית), כעין רמז שהיו צריכים לגלות המשכיות מהמתגלה באהרן, שזהו בין אדם לחברו: 'הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' (אבות א,יב). כרמז לחורבן הבית השני שנעשה בשל שנאת חינם: 'אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם' (יומא ט,ב). הפס' השני שנאמר בו אש תוקד זה: “והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העלה והקטיר עליה חלבי השלמים” (פס' ה), מכאן למדו שכל הקורבנות נעשים בין התמידים: '"וערך עליה העולה" – עולת תמיד היא תקדים. "חלבי השלמים" – אם יביאו שם שלמים. ורבותינו למדו מכאן: "עליה" של עולת הבוקר השלם כל הקרבנות כולם, מכאן שלא יהא דבר מאוחר לתמיד של בין הערבים' (רש"י). כך שיש בזה כרמז לתיחום, מתי מקריבים – מתי מתגלים עשיית הקורבנות (שזהו בין התמידים), כרמז למלכות החשמונאים (שהיו כהנים ולכן כעין רמז בהקרבת הקורבנות) שהיו תקופה ונפסקו ללא המשך: 'כל דאמר: מבית חשמונאי אנא; עבדא הוא' (קידושין ע,ב). שזה רומז לנעשה במלחמת החשמונאים זה בזה (וכעין רמז כשנלחמו היו אלו בפנים ואלו בחוץ, כשני צדדים, כעין רמז מצד אחד ההתחלה בבוקר בקרבן תמיד של שחר, ומצד שני הסיום בקרבן תמיד של בין הערבים). הפס' השלישי הוא: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (פס' ו), שלמדו ממנו: '"אש תמיד" – (יומא מד, א) אש שנא' בה תמיד היא שמדליקין בה את הנרות, שנא' בה (שמות כז): "להעלות נר תמיד", אף היא מעל המזבח החיצון תוקד' (רש"י). שזה רמז בנר שמאיר את החושך, כרמז למלחמה נגד היוונים שבאו להחשיך את עיניהם של ישראל: '"וְחֹשֶׁךְ", זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן' וכו' (ב"ר ב,ד); ונעשה אז נס פך השמן שהדליקו את הנרות (שזהו שלמדו כאן על אש ממנה מדליקים את הנרות), שזה כנגד הזמן שהיה במלחמה מול יון. אולי בתורה נכתב "מוקדה" באות מ' קטנה, כרמז למקרים בעתיד שיעלה ממון רב (אולי מ' קיצור של 'ממון', ואות קטנה כרמז שמקטין ביותר את ממונם של ישראל), שלכן רומז באות מ' קטנה, שכך בגילוי באות בגודל רגיל זה כעין הגדלה מזה, שבגימטריה במקום האות מ' (40) באה (בהגדלה) האות ת' (400), שזה רומז שבאחד המקרים, במלחמת האחים החשמונאים: 'נזדעזעה א"י ארבע מאות פרסה' (בעקבות שהעלו את החזיר, כעין רמז: "הוא העלה" שהעלו אותו בחומה, ובעקבות כך נעשה זעזוע "על מ[וקדה]", על מ' שרומז לת' פרסה של א"י). כמו כן גם רמז למקרה של חורבן הבית שמסופר בו על החזיר: 'וקפץ מ' פרסה מארץ ישראל', ולכן נרמז ב-מ' קטנה כרמז שנעשה משהו בגילוי של מ', ואז חרב הבית ובטלו הקרבנות (שזהו קטנה כרמז לצמצום, שכך צומצמו לגמרי הקרבת הקרבנות וכן נחרב הבית) [ובפס' זה נרמז על המקרה של חורבן הבית, כמו שאמרנו, ולכן בו נרמז על מ' קטנה כרמז שהחזיר קפץ (אמנם ודאי שאין זה פשט שהחזיר קפץ אלא כרמז עמוק, אבל גילוי הרמז הזה הוא ב-מ' ולכן כך רמזה התורה)]. אולי האות מ' קטנה כרמז שלא היה להם קרבנות אלא רק את התמידים (ולכן אות קטנה כרמז להקטנה, שהתמעטו הקרבת הקורבנות), והאות מ' נראית כמעט סגורה לגמרי, שזהו רמז שהיו סגורים במצור. והאות פתוחה מעט מלמטה (שצד שמאל) ויש לה קו שיוצא ועולה כנגדו למעלה (בצד שמאל), כעין רמז שהיו מורידים כסף ללמטה, וזהו הפתח הפתוח כעין רמז שהיו נותנים להוציא מהמצור שסגור, שזה בעצם יציאת הכסף לידם; והיו מעלים כבשים ללמעלה, שזהו הקו שעולה למעלה כנגד הפתח, שזהו שהביאו כבשים כנגד הכסף, זה כנגד זה. אולי גם בנוסף, את הלימוד של 'מיד ולדורות' למדים מכללי התורה שלמדו בנרות ובשילוח טמאים (כמו שמביא הראב"ד בפירושו על הספרי כאן): 'מבנין אב משני כתובים – כיצד? לא פרשת הנרות כהרי פרשת שלוח טמאים, ולא פרשת שלוח טמאים כהרי פרשת הנרות, הצד השוה שבהן שהם ב"צו" – מיד ולדורות. אף כל דבר שהוא ב"צו" – יהא מיד ולדורות' (ספרא; ברייתא דר"י). אולי בזה רמזה התורה שלדורות שנאמר כאן (ב"צו") מתגלה כעין שילוח הטמאים, שיש שמשתלחים ממחנה שכינה ויש שמשתלחים ממחנה לויה ויש שמשתלחים ממחנה ישראל; שכך היו שלוש פעמים של חסרון כיס בדורות. בשילוח ממחנה שכינה נרמז על מלחמת האחים החשמונאים שהיו שניהם כהנים (וזהו מחנה שכינה-כהונה). בשילוח ממחנה לויה נרמז על המלחמה ביוונים, שרצו לבטל את התורה מישראל, לכן זה כרמז במחנה לויה, שהלוים אחראים על לימוד התורה למעשה בישראל: 'אמר רבא: לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר. לוי, דכתיב (דברים לג, י) "יורו משפטיך ליעקב" … אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא' וכו' (יומא כו,א). שילוח ממחנה ישראל רומז לחורבן הבית שאז ישראל גלו ממקומם בארץ.