"כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב,יא). '"לא תקטירו ממנו אשה לה׳" – כל שהוא אשים הרי הוא אסור בכל שאור וכל דבש; לפי שהשאור מתנשא בעריבה, הדבש מתנשא בבישולו, לפיכך כל שאור וכל דבש הרי הוא בבל תקטירו' (לקח טוב). 'ומפני שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם, אלא שאור, והיו בוחרים להקריב הענינים המתוקים ומלכלכין קרבנותיהן בדבש, כמו שהוא מפורסם בספרים אשר ספרתי לך (מו״נ ג, כט), וכן לא תמצא בדבר מקרבנותם מלח, מפני זה הזהיר יתע׳ מהקריב: ״כל שאור וכל דבש״ (ויקרא ב, יג), וצוה בהתמדת המלח: ״על כל קרבנך תקריב מלח״ (שם, יג)' (מורה נבוכים ג,מו). 'ענייני הקורבן כולם לעורר מחשבות המקריב, ולפי המעשה ההוא יקח דמיונותיו בנפשו, הכל כאשר כתבנו כבר (במצוה צה וקטז). ועל כן בהרחיק החמץ, שהוא נעשה בשהייה גדולה מקורבנו, יקח דמיון לקנות מידת הזריזות והקלות והמהירות במעשה ה’ ברוך הוא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (אבות פ''ה מ''כ): הוי קל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות וכו'. ונתחייב העניין במנחת היחידים יותר ממנחת הצבור, לפי שהייאוש והעצלה נמצא ביחיד יותר, כי הרבים יזהירו זה את זה. ולכן לא תקפיד התורה על זה במנחת הצבור הבאה מזמן לזמן, כגון שתי הלחם של עצרת. אבל בלחם הפנים, אף על פי שהוא נקרא גם כן מנחת צבור, מחמת שהיא מנחה תמידית בכל שבת ושבת, תקפיד התורה בה, ונצטוינו גם כן בה שתהיה מצה. ובעניין הרחקת הדבש, נאמר אל הילדים רכים כדי ליסרם, שהוא סיבה לדמיון שימעט האדם מלרדוף אחר המאכלים המתוקים לחיכו, כמנהג הזוללים והסובאים ימשכו לעולם אחר כל מתוק, ולא יתן לבו כי אם אל המאכלים המועילים לגופו, וצריכים למחייתו, ושומרים על בריאות אבריו. ולזה ראוי לכל בעל שכל לכוון במזונו ושתייתו, לא לכוונת הנאת מישוש הגרון. ולו חכמו בני אדם ישכילו זאת, כי כל עניין חוש המישוש חרפה היא להם, כל שכן שאין ראוי להם לכוון אליו ולהנות בו, רק הצריך אל הטבע בהכרח. ומאנשי החכמה כתבו חוש המישוש אשר חרפה לנו. ועוד שמעתי טעם באיסור שאור ודבש: לפי שהשאור מגביה עצמו, וכן הדבש מעלה רתיחתו הרבה, ולכן נתרחקו. לרמוז "כי תועבת ה’ כל גבה לב” (משלי טז ה). ועוד ראיתי בפירוש הרמב’’ן זכרונו לברכה שכתב כן, וזה לשונו: ובעבור שהקרבנות לרצון לשם הנכבד, לא יובאו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעים, וכן לא יבואו מן הדברים המתוקים לגמרי כמו הדבש, רק מן המזוגים, כאשר אמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה יב טו) בבריאת העולם: שיתף מידת הרחמים במידת הדין ובראו, עד כאן' (ספר החינוך; סימן קיז). אולי אפשר להוסיף שע”י שאור הלחם נעשה טעים ורך יותר, וכן דבש גורם למאכל להיות טעים מאוד, וכך האדם רודף אחריהם בשל תאוותיו (ובכ”א בהנאה באכילתם הוא מחזק את תאוותיו). לכן התורה מצווה שלא להקריב אותם כרמז שעל האדם לימנע מרדיפה אחר תאוותיו. (ובפרט שכשרודף אחרי אלו אוכל עוד ועוד ונעשה בו כעין הנאמר: “וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטש אלוק עשהו וינבל צור ישעתו” [דברים לב,טו]. '"עבית" - לשון עובי. "כשית" - כמו כסית, לשון כי כסה פניו בחלבו, כאדם ששמן מבפנים וכסליו נכפלים מבחוץ, וכה"א: "ויעש פימה עלי כסל”. "כשית" - יש לשון קל בלשון כסוי כמו: "וכוסה קלון ערום”, ואם כתב כסית דגש היה נשמע כסית את אחרים, כמו: "כי כסה פניו”. "וינבל צור ישעתו" - גנהו ובזהו, כמו שנאמר:"אחוריהם אל היכל ה'” וגו', אין נבול גדול מזה' [רש"י]. שבהשמנתו בשל שקיעתו אחר תאוותיו נעשה בהמשך בועט ומבזה ח"ו בקב"ה, שזהו היפך מעבודת המקדש). דבר זה מעבר להיותו חשוב במקדש כמראה דרך לעבודת ה', יש בזה גם כרמז כנגד העגל שבעקבותיו הוקם המשכן (ראה 'תורת המקרא', ”תרומה", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), שמרמז על התרחקות משפע שמביא לתאוות, שזהו יסוד העגל: '(דברים א, א) "ודי זהב", מאי ודי זהב? אמרי דבי ר' ינאי: כך אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די, הוא גרם שעשו את העגל' וכו' (ברכות לב,א). (אולי כיון שחטאו בשל ריבוי הכסף והזהב, לכן נאסר שאור ודבש, שחמץ נעשה בשלבים כשבדרך נעשה מה שנקרא 'שהכסיפו פניו' [משנה; פסחים ג,ה], שזה מזכיר [בשמו] כסף, ודבש [סילאן] דומה קצת לזהב). אולי אפשר שע"י שאור ודבש שזה טעים זה יכול לגרות את האדם שיחשוב במחשבתו שאולי יטעם מזה, ואולי אפילו יקח מעט ויטעם ממש, לכן התורה אמרה שלא להקריב מזה. אולי אפשר שזה כנגד תיקון לעגל, שאמרו חז”ל שישראל עבדו ע”ז בשביל עריות (אמנם זה לא נאמר ישירות על העגל שיש דעות שלא נעשה לע”ז, אבל העקרון של גילוי ע”ז עם ביטול תורה, שכך גם נעשה העגל שעבדו לו כעין ע”ז ונעשה בזה ביטול לתורה, מתגלה בדומה בהקשר לע”ז שעשו ישראל): 'אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא' (סנהדרין סג,ב). 'אלא להתיר להם עריות בפרהסיא - שהיה יצרן תקפן על עריות. אמרו: נפרוק כל עול תורה מעלינו ואל יוכיחונו על העריות, אבל על עבודת כוכבים לא תקפן יצרן' (רש"י). שכך דבש זה מתוק והאדם רודף אחריו, שזהו כעין עריות שהאדם רודף אחריו. והעגל נעשה כעין מעצמו (ע”י כישוף או ע"י לוח העלה שור): 'כשהביאו הנזמים תלה אהרן עיניו לשמים ואמר: "אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים" (תהל' קכג א); אתה יודע את כל המחשבות, שבעל כורחי אני עושה. השליך לאש ובאו החרטומים ועשו בחרטומיהם. ויש אומרים: שמיכה היה שנתמכמך בבניין, מה שהציל משה מן הלבנים. נטל הלוח שכתב עליו משה "עלה שור” כשהעלה ארונו של יוסף, השליכו לתוך הכור בין הנזמים, ויצא העגל גועה כשהוא מקרטע' וכו' (תנחומא "כי תשא" סימן יט). לכן זה גילוי כעין שאור ששמים והוא עולה מעצמו. (אולי גם כרמז בשאור שגודל, כרמז שאת העגל עשו הערב רב או מיכה, שלא היו צריכים להיות אתם [שמיכה היה אמור למות והערב רב לא היה אמור לצאת עם בנ"י ממצרים], לכן זהו כעין שאור שגורם להגדלה, כעין תוספת בגודל, ולכן נאסר). אולי גם בחטא העגל נאמר: "וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק" (שמות לב,ו). '"לצחק" – יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר (בראשית לט): "לצחק בי". ושפיכות דמים, כמו שנאמר (שמואל ב ב): "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו", אף כאן נהרג חור' (רש"י). שכך הקורבנות עצמם זה נגד גילוי הע"ז (כמו שמביא הרמב"ם שהקורבנות זה לבטל את הע"ז [מורה נבוכים ג,מו; ראה הרחבה בעניין ב'הקדושה והטהרה', 'טעמי עבודת הקורבנות', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א]); ונגד גילוי העריות זהו איסור דבש שמושך אחריו חזק כעין תאוות העריות; וכנגד הריגת חור זהו איסור שאור שהוא נעשה ע"י שהבצק עומד ללא פעולה, שרק כך הוא מחמיץ ('כל זמן שאדם עוסק בבצק אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חמוץ' [רמב"ם; הל' חמץ ומצה ה,יג]), שכך כרמז למת שאינו זז. אולי גם כרמז שישראל שמעו לערב רב ועבדו לעגל, לכן מרמזים שהיה עליהם לא לשמוע להם, ולכן נרמז שיש לשמוע לחכמים – לזקנים ולא לצעירים, לכן זה מתבטא כעין רמז במן (שירד משמים ולכן כרמז לחיבור שמים וארץ כמו במקדש; ובכ”א זה מלמד על גילוי שבאכילה של כל גיל), שהיו בו שלושה טעמים ע"פ הגילאים: 'כתיב "לחם", וכתיב "שמן", וכתיב (שמות טז, לא) "דבש". אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לנערים לחם, לזקנים שמן, לתינוקות דבש' (יומא עה,ב). ונאמר: 'תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אם יאמרו לך זקנים סתור וילדים בנה, סתור ואל תבנה, מפני שסתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה' (מגילה לא,ב). לכן התורה מצווה לשים שמן בקורבנות (ויקרא ב [ובפרק הזה גם נאמר הפס' שלא לשים שאור ודבש]) כרמז לעצת זקנים שהיא בניין, שכך היו צריכים לקבל עצה טובה שלא לעשות את העגל; ואילו מה ששמעו לערב רב זהו ששמעו לעצה הרעה, שהיא אינה של הזקנים, ולכן מתגלה בדבש כמו לתינוקות (ילדים), ושאור כמו לחם בנערים (אמנם המן היה כעין מצה ולא חמץ [ראה 'מועדי ישראל', 'שלוש שיטות להבנת קדושת המצה', למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א], אבל עניין הלחם שמתגלה בחשיבות, כמו שהנער נותן עצה כאילו הוא חשוב, זה מתגלה בשאור שגורם לעיסה להיות טעימה וטובה יותר, שזהו שמעלה את חשיבותה, ולכן מתגלה כעין גילוי לחם חמץ). שכך התורה ציוותה שלא להקריבם כגילוי כעין תיקון לעגל. אולי אפשר שישראל חטאו בשני חטאים גדולים, שזהו העגל והמרגלים, לכן כרמז לתיקונם לא מקריבים שאור ודבש, שהעגל נרמז בשאור שעולה ותופח, כעין שמשה עלה לסיני, ולכן חשבו שמת ואמרו לאהרן לעשות את העגל (שבת פט,א). ובמרגלים השתמשו בטוב פירות הארץ, בדבש, כדי להמריד את העם: “ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה" (במדבר יג,כז). '"זבת חלב ודבש היא" - (במדרש רבה) כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחלתו אין מתקיים בסופו' (רש"י). לכן נאסרו שני אלו, כתיקון – ביטול לגילוי חטאים אלו (אמנם מה שנאמר כאן בפס' שלא להקריב דבש זה לכאורה לפני חטא המרגלים, אבל נצטוו ע”ש העתיד).