"וכל דם לא תאכלו בכל מושבתיכם לעוף ולבהמה. כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה הנפש ההוא מעמיה" (ויקרא ז,כו-כז). אדם שאוכל דם נענש בכרת, שזה עונש חמור ביותר, שנכרת בעוה"ז ובעוה"ב: 'הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה שתכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים, שנאמר: "הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה", וזה האבדון הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל באר שחת ואבדון ותפתה ועלוקה, וכל לשון כלייה והשחתה קוראין לו, לפי שהיא הכלייה שאין אחריה תקומה וההפסד שאינו חוזר לעולם' (רמב"ם; הל' תשובה ח,ה). [אולי לכן יש בתורה 36 חייבי כריתות: 'שלשים ושש כריתות בתורה' (משנה; כריתות א,א), כרמז שעונשו הוא באיבוד הקשר לשכינה, שזהו להבדיל מהצדיקים שמקבלים פני שכינה בעוה"ז, שהם ל"ו ('אמר אביי: לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל יום, שנאמר (ישעיהו ל, יח): ”אשרי כל חוכי לו", ל"ו בגימטריא תלתין ושיתא הוו' [סוכה מה,ב]), שאצל הענוש כרת הוא הפכם, שמאבד את כלל גילוי קבלת פני השכינה, אפילו בעוה"ב). מכך שנענש מכל גילוי קשר לשכינה, שנחשב כעין נכרת מכל מציאותו, נראה שזה מרמז שכעין עובר על כלל התורה שהיא היסוד של גילוי שכינה, וקבלת השכר בגילוי שכינה של העוה”ב. לכן נראה שבטעמי איסור אכילת הדם מתגלה כעין כרמז כנגד התורה כולה. מרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א ('הקדושה והטהרה', 'איסור אכילת דם') מביא מהראשונים חמשה טעמים מדוע אסור לאכול דם (בנוסף מביא גם את שיטת מרן הרב זצ”ל, אבל כאן אנו נתמקד בטעמים שהובאו בראשונים): א. הרמב”ם מסביר שזה מטעם ביטול ע”ז: 'ודע, כי הדם היה טמא מאד בעיני הצאבה, ועם זה היו אוכלים אותו מפני שהיו חושבים שהוא מזון השדים, וכשאכל אותו מי שאכלו כבר השתתף עם השדים ויבואוהו ויודיעוהו העתידות, כמו שידמו ההמון ממעשי השדים. והיו שם אנשים שהיה קשה בעיניהם אכילת הדם כי הוא דבר שימאסהו טבע האדם, והיו שוחטים בהמה ומקבלים דמה בכלי או בחפירה ואוכלים בשר השחיטה ההיא סביב דמה, והיו מדמים במעשה ההוא שהשדים יאכלו הדם אשר הוא מזונם והם יאכלו הבשר; ובזה תהיה האהבה והאחוה והרעות להם בעבור שאכלו כולם על שולחן אחד ובמושב אחד, ויבואו להם השדים ההם לפי מחשבתם בחלום ויגידו להם העתידות ויועילו להם. אלו כולם דעות שהיו נמשכים אחריהם בזמנים ההם ובוחרים אותם והיו מפורסמות, לא היה ספק לאחד מן ההמון באמיתתם. ובאה התורה השלמה ליודעיה, להסיר אלו החליים הנאמנים ואסרה אכילת הדם, ועשתה חיזוק באיסורו כמו שעשתה בעבודה זרה בשוה, אמר יתברך: "ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם" וגומר, כמו שאמר בנותן מזרעו למולך: "ונתתי את פני בנפש ההיא" וגומר; ולא בא זה הלשון במצוה שלישית מלבד עבודה זרה ואכילת דם, שאכילתו היתה מביאה למין ממיני עבודה זרה והיא עבודת השדים' וכו' (מורה נבוכים ג,מו). ב. הרמב”ן בטעם הראשון מביא שזה מפני שלא ראוי לאכול בעל נפש: 'והראוי שנפרש בטעם איסורו: כי השם ברא כל הנבראים התחתונים לצורך האדם, כי הוא לבדו בהם מכיר את בוראו; ואף ע"פ כן לא התיר להם באכילה מתחילה רק הצומח, לא בעלי הנפש, כאשר בא בפרשת בראשית, שנאמר (בראשית א כט): "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע" וגו'. וכאשר היה במבול שנצולו בזכותו של נח, והקריב מהם קרבן והיה לרצון לו, התיר להם השחיטה, כמו שאמר (בראשית ט ג): "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל", כי חיותם בעבור האדם. והנה, התיר גופם אשר הוא חי בעבור האדם שיהיה להנאתו ולצרכו של אדם, ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם בקרבים לפניו יתברך, לא שיאכלוהו; כי אין ראוי לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לא'ל הנה, כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה, ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל“ (קהלת ג יט)' (רמב”ן; ויקרא יז,יא). ג. הרמב”ן בטעמו השני מסביר שזה בשל ההשפעה על נפש האדם (ובדומה מביא החינוך במצוה קמ"ח): 'עוד, כי הנאכל ישוב בגוף האוכל והיו לבשר אחד, ואם יאכל אדם נפש כל בשר והוא יתחבר בדמו והיו לאחדים בלב תהיה עובי וגסות בנפש האדם ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמית אשר בנאכל; כי הדם לא יצטרך עכול כשאר הנאכלים שישתנו בעכולם, ויתלה בו נפש האדם בדם בהמה, והכתוב אומר (קהלת ג כא): "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ", ולכך אמר (ויקרא יז יד): "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא", כי לכל בשר באדם ובבהמה נפש בדם, ואין ראוי לערב הנפש הנכרתת בנפש הקיימת, אבל תהיה לה כפרה על המזבח לרצון לפני ה'' וכו' (שם). ד. האברבנאל, בין שאר הטעמים, מביא בטעם ד' – כעין הקרבת הצדדים החומריים שלנו, לבטל התאוות שמביאות לחטא: 'שהבריאות והיופי הוא סבות החטא, וסבות הבריאות הוא הדם וסבות היופי הוא השומן; ומי שדמו רותח הוא חוטא, כמו הבחורים, וכן השומן סבות החטא, כמו שאמר הכתוב (דברים לב טו): "וישמן ישורון ויבעט". ולכך צוה השם שישרפו על מזבחו שני הדברים הגופניים והם המביאים האדם לחטא, שהם הדם והשומן, לרמוז שכן ראוי שיעשה האדם שישרוף ויבטל תאוותיו והדברים המביאים אותו לחטא' (אברבנאל; ויקרא ג,יז). ה. האברבנאל בטעם ו' - כרמז לכפרת חטאינו: 'שהעונות נמשלו לאודם והסליחה נמשלה ללובן, כמו שאמר הנביא (ישעיהו א יח): "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו”. ולזה צוה יתברך שיגישו על מזבחו הדם, לרמוז שהם מודים על חטאתם לפניו, על דרך "אודה עלי פשעי לה׳”, ונאמר "ואשמתנו גדלה עד לשמים"; ושיקריבו ג״כ החלב לרמוז לסליחה, כאומר: "כי עמך הסליחה”. הנה א״כ היו מקריבים הדם והחלב לרמוז שכמו שהחטאים נגשים לפניו כן הסליחה מלפניו תצא. הנה מפני הסבות האלה בחר השם בדם להזות ממנו במקדש ולהקריבו על המזבח, ואסר אכילתו לכל איש ישראל' (שם). [אמנם האברנבנאל מביא עוד טעמים, כאן התייחסנו רק למה שמביא מרן הגרח"ד זצוק"ל זיע"א, שזה מתאים להעמדה כנגד כלל התורה]. נראה שכנגד ספר בראשית זהו דברי הרמב"ם שהטעם הוא נגד ע”ז, שהאבות היו ראשוני הלוחמים בע"ז, וזה היה מטרת חייהם, כמו שמפרט הרמב"ם (הל' ע"ז א,ג). הטעם של הרמב"ן שאין ראוי לנפש לאכול נפש, רומז לספר שמות, כעין המצרים שעבדו ופגעו בנו, שלא ראוי שנפש תפגע בנפש, ותמית. הטעם השני ברמב"ן כנגד ספר ויקרא שיש להבדיל בין נפש הבהמה הנכרתת לנפש אדם הקיימת, ולכן נרמז בספר ויקרא, ספר הקרבנות, כרמז לגילוי של נפש וגילוי עליה לשמימי כמתגלה בקרבנות. הטעם הראשון שהבאנו מהאברבנאל זה כנגד ספר במדבר, שבנ"י חטאו במדבר, שאיסור אכילת הדם מרמז על ביטול גילוי החטא (ע"י ביטול התאוות). הטעם השני שהבאנו מהאברבנאל זה כנגד ספר דברים, שבא"י מתגלה כפרת עוונות: 'היה רבי מאיר אומר: כל היושב בארץ ישראל ארץ ישראל מכפרת עליו, שנאמר (שם לג כד): "העם היושב בה נשוא עון". עדין הדבר תלי בדלא תלי, אין אנו יודעים אם פורקים עוונותיהם עליה ואם נושאים עוונותיהם עליה; כשהוא אומר: "וכפר אדמתו עמו", הוי פורקים עונתיהם עליה ואין נושאים עוונותיהם עליה' (ספרי; דברים לב,מג). לכן מתגלה באכילת הדם כעין גילוי נגד כל חלקי התורה, ולכן נענש בכרת שמתבטל לגמרי מהקדושה – מגילוי קשר לשכינה. אולי גם מתגלה נגד התושב"ע, שהאברבנאל מביא בנוסף לדברי הרמב"ם ולשנים שהבאנו קודם עוד שלושה טעמים: 'הטעם הב׳ הוא מה שכתב הרלב״ג, שכפי השרשים הטבעיים החלב והדם הם מזונות רעים מזיקים, לפי שכבר יתפרד מהדם החלק האוירי האשיי שנפרד מהב״ח וישוב ארציי, ושכן הענין בחלב' (אמנם האברבנאל חולק על דבריו). 'והטענה הג׳ אמרו המקובלים: "דודי צח ואדום", שאדום הוא מדת הדין והצח הוא מדת רחמים. ולכך צוה יתברך להקריב לפניו מה שיורה על מדת רחמים והוא החלב, ומה שיורה על מדת הדין והוא הדם; לרמוז ש"גם את זה לעומת זה עשה האלקים"'. 'והטעם הה׳ מה שאמרו כת הדרשנים: שהתענית הוא כקרבן, שבו מתמעטים הדם והשומן וכאלו המתענה יקריב חלבו ודמו. וכן אמרו במסכת ברכות (ברכות י״ז): רב ששת כד הוה יתיב בתעניתא בתר דמצלי אמר הכי: גלוי וידוע לפניך בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו, ועכשו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי יהר״מ ה' אלקי שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאלו הקרבתיהו לפניך על מזבחך ותרצני'. טעמו של הרמב"ם כנגד סדר זרעים, שבו מצוות התלויות בארץ, שזה כרמז ליושבים בארץ, לעומת יושבי חו"ל שכעין עובדים ע"ז: 'כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' (כתובות קי,ב). הטעם שהדם מזיק זה כנגד סדר נזיקין. הטעם של המקובלים שזה לעומת זה עשה האלקים נרמז בסדר מועד, ששבת כנגד בריאת העולם שה' ברא וקבע זה לעומת זה; ובמועדים אנו מראים על גילוי ה' במציאות העולם, שזה מתגלה בגילוי של דין ורחמים. הטעם של ביטול תאוותיו זה כנגד סדר טהרות, שנטהר מגילוי הטומאה והרוע בעולם. הטעם של תענית שכעין הקריב עצמו זה כנגד סדר קדשים, שבו דיני הקורבנות. הטעם של כפרת חטאים, שמתגלה באדום ולבן, זה כנגד סדר נשים, כיון שהחטא בא לעולם ע"י שהאשה אכלה מעץ הדעת והאכילה את אדם הראשון, והגילוי של איש ואשה בחיבורם קשור לאדום ולבן: 'תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם: הקב"ה ואביו ואמו. אביו – מזריע הלובן … אמו – מזרעת אודם' וכו' (נידה לא,א). שכך האוכל דם כעין עובר על התושב"ע, ובכך משחית את נפשו הקשורה באלקים, שמתגלה ממנה התושב"ע.