'דָּבָר אַחֵר, לָמָּה נֶאֱמַר שְׁלשָׁה מִינֵי עוֹלָה? כְּנֶגֶד שָׁלשׁ מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁהָיוּ בְּיָדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם וּבִזְכוּתָן נִגְאֲלוּ: שֶׁלֹא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם, וְלֹא שִׁנּוּ אֶת לְשׁוֹנָם, וְשֶׁגָּדְרוּ עַצְמָם מִן הָעֶרְוָה' (במדבר רבה יג,כ). 'רב הונא אמר בשם בר קפרא: בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים; שלא שנו את שמם, ואת לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה. לא שנו את שמן: ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין, לא היו קורין ליהודה רופא, ולא לראובן לוליאני, ולא ליוסף לסטיס, ולא לבנימין אלכסנדרי. לא שנו את לשונם: להלן כתיב (בראשית יד): "ויבא הפליט ויגד לאברם העברי", וכאן (שמות ג): "ויאמרו אלקי העברים נקרא עלינו", וכתיב (בראשית מה): "כי פי המדבר אליכם", בלשון הקודש. ולא אמרו לשון הרע: שנאמר (שמות יא): "דבר נא באזני העם", אתה מוצא שהיה הדבר מופקד אצלן כל י"ב חדש ולא הלשין אחד על חבירו. ולא נמצא אחד מהם פרוץ בערוה: תדע לך שהיה כן, אחת היתה ופרסמה הכתוב, שנא' (ויקרא כד): "ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן"' (ויק"ר לב,ה). 'ובזכות שלשה דברים יצאו בני ישראל ממצרים: לא החליפו לשונם, ולא הלשינו איש רעהו, ובייחוד השם' (פרקי דר"א; מח). אמנם בויק"ר נאמרו ארבעה דברים, ואילו בבמדבר רבה ובפרקי דר"א נאמרו שלושה דברים, אולם נראה שאינם חולקים, שבדברי הפרקי דר"א 'ייחוד השם' כולל את שני הדברים – שלא שינו שמם ולא היה בהם פרוץ בערווה, ששני הדברים האלו קשורים בייחוד השם, שאם היו פרוצים בערווה היו מולידים למצרים, ואז היו נקרא בשם לא יהודי (אלא מצרי), לכן בזה שלא היו פרוצים בערווה והתערבו עם המצרים נעשה שנשאר שמם; או שכיון שנקראו בשם יהודי אז זה גרם להתרחקות מהם (שהמצרים סלדו מהם; ואם היו נקראים בשם של גוים פעמים שהיו טועים שאינם ישראל ומתחברים אליהם בשלמות, או שלא היה בולט כל הזמן שהם יהודים כמו שנעשה כששמעו את שמם כל הזמן והובלט שהם ישראל מובדלים וכך התרחקו מהם), וכך יכלו להישמר טוב יותר מערווה, שלא היו באים ומתחברים איתם ומתדרדרים לערווה שהמצרים היו פרוצים בזה ביותר. וזהו שנשארו מיוחדים לשם ה' ('ייחוד השם') כבנ"י המופרשים ומובדלים מהמצרים לשם ה'. ומה שבבמדבר רבה לא הובא שלא הלשינו זה משום שזה דבר שנעשה בסוף במעשה זכות שראויים לגאולה בזכותו, אבל לא נחשב דבר של מידות שהיה במשך כל זמן גלות מצרים. בפרט שחטאו בהתחלה בלשוה"ר, כמו שמובא בחז"ל: ' ... כיון ששמע כן נתירא מלשון הרע. "וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר", רבי יהודה בר רבי שלום בשם רבי חנינא הגדול, ורבותינו בשם רבי אלכסנדרי אמרו: היה משה מהרהר בלבו ואומר: מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות? כיון ששמע דבריו אמר: לשון הרע יש ביניהן, היאך יהיו ראוין לגאולה? לכך אמר: "אכן נודע הדבר", עתה ידעתי באיזה דבר הם משתעבדים' (שמו"ר א,ל). ממילא אי אפשר לומר שזהו מידתם התמידית של ישראל, שזה דבר כעין טבוע בהם שהתגלה במצרים, שהרי חטאו בלשוה"ר. אמנם לעניין זכות ליציאה זה כן מובא, כיון שכמו שאמר משה הם היו ראויים להשתעבד בשל הלשוה"ר שבהם, ולכן בזכויות לגאולה צריך לגלות שהם תיקנו דרכיהם, וזהו שלא הלשינו כשנאמר להם שיצאו עם ממון מצרים. מה המיוחד שדווקא שלושה דברים היו נצרכים לגלות שיש בהם כדי שילמד שראויים ליגאל? בפשטות שלוש זה עניין של 'חזקה', שצריך לגלות גילוי של חזקה שהם נשארו קשורים לעברם, להוכיח שאע"פ שנטמאו כמעט לגמרי בטומאת מצרים, שהרי נפלו למ"ט שערי טומאה שם, בכ"ז נשארה בהם המהות, הדבר החזק בטבעם שהם ראויים בשבילו ליגאל. אולי גם זה היה נצרך כדי לגלות זכויות שבעבורם יהיו ראויים לקבל את שלושת המנהיגים שהנהיגום ליציאה ממצרים ובדרך במדבר; שזהו שדעה קודם בבמדבר רבה אמרה: 'הִזְכִּיר שְׁלשָׁה מִינִים לְעוֹלָה, כְּנֶגֶד שְׁלשָׁה פַּרְנָסִים טוֹבִים שֶׁנָּתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, משֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו, ד): "וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת משֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם". נָתַן לָהֶם מָן בִּזְכוּת משֶׁה, וְעַנְנֵי כָּבוֹד בִּזְכוּת אַהֲרֹן, וּבְאֵר בִּזְכוּת מִרְיָם'. שהם היו המנהיגים ליציאה, ובזכותם נעשו הניסים שגרמו להם להתקיים במדבר, שלא יכלו לצאת ולשרוד במדבר בלעדיהם, ולכן היציאה חייבת לכלול את גילויים, ולכן כנגדם צריך זכויות שיוכיחו שהם ראויים לקבל את המנהיגים והניסים שמהם. אולי מה שלא שינו שמם זה כנגד אהרן, שבזכותו ניתן להם ענני הכבוד, שהם גילוי של השראת השכינה, גילוי שם ה', ולכן זה מתגלה בעניין של שם (ובאהרן גילוי שלא שינו שמם, לעומת משה שהיו לו כמה שמות, ונקרא משה ע"ש מה שקראה לו בתיה, ולכן כעין מזכיר כעין גילוי קצת של שם מצרי, שהרי היא היתה מצרית, בת פרעה, והיא שקראה לו בשם משה). מה שלא שינו את לשונם זה כנגד משה, שאע"פ שהיה כבד פה וכבד לשון בכ"ז ה' דרש ממנו שידבר בשמו לפרעה ולבנ"י, ע"י אהרן שיהיה כעין המתורגמן שלו ("ודברת אליו ושמת את הדברים בפיו ואנכי אהיה עם פיך ועם פיהו והוריתי אתכם את אשר תעשון" [שמות ד,טו]), ובזכות זה זכו למן, שהיה נאכל וטעמו בו כל טעמים שבעולם (יומא עה,א), ולכן זה נרמז בלשון (בה יש חוש הטעם). מה שלא היו פרוצים בעריות זה כנגד מרים, שהיא אישה ולכן מרמזת על בינו לבינה, ולכן מרמז שהיו גדורים מעריות (חוץ מאחת שחטאה ופרסמה הכתוב), וכנגד זה זכו לבאר מרים, כעין רמז באר כעין "מקור דמיה" ("ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקרה הערה והוא גלתה את מקור דמיה ונכרתו שניהם מקרב עמם" [ויקרא כ,יח]). אולי אפשר שבאדם מתגלה שלושה חלקים: נשמה, דיבור וגוף; כמו שאומרים בתפילת 'נשמת': 'עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ, וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְאַפֵּינוּ, וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בְּפִינוּ, הֵן הֵם, יוֹדוּ וִיבָרְכוּ וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ וִישׁוֹרְרוּ וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ תָּמִיד'. שזהו נשמה ורוח – החלק הרוחני העליון, אברי הגוף – החלק הגשמי, והלשון היא ביניים – בין רוחני לגשמי (שמחבר ביניהם, שהדיבור הוא גילוי גשמי שמגיע מהנשמה שבאדם: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" [בראשית ב,ז]. 'וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי נִשְׁמְתָא דְּחַיֵי וַהֲוָת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְּלָא' [אונקלוס]). שכך מה ששמרו על שמם זהו כנגד הנשמה, שהשם מרמז על מהותו של האדם, שכך מרמז על שיש בו חלק אלוקי שזהו מהות האדם (לעומת שאר החיות שאין בהם נשמה ודיבור); וכן שמם שונה משאר העמים כעין רמז שבבנ"י יש נשמה מיוחדת אחרת משאר העמים. שמירת לשונם זהו כנגד הלשון, הדיבור, שלא דיברו לשוה"ר. הגידור מפריצות ערווה זה כנגד האברים שבגוף, שזהו האיבר שמושך הכי חזק את האדם. שבכך הראו שיש בהם מקום להתקדשות, ששמרו על נקודת טהרה בשלושת חלקי האדם שבם. אולי אפשר גם שזה כנגד שלושת הפגמים שחז"ל אמרו שבגללם בנ"י ירדו לגלות מצרים: 'אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר: "וירק את חניכיו ילידי ביתו". ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "במה אדע כי אירשנה". ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: "תן לי הנפש והרכוש קח לך"' (נדרים לב,א). שכך מראים שיש בהם זכות במידותיהם שכעין מגלה שמתוקנים מהפגם שהתגלה במעשה אברהם, ולכן ראויים ליגאל מהעונש שנעשה בשל גילויים. כנגד שעשה עבודה בת"ח זה הגילוי של שמירת הלשון, שמראה שיש בפיהם גילוי של לשון הקודש בה כתובה התורה, וה' דיבר בלשוה"ק עם נביאיו, שהביאו את דבר ה', שזהו כעין ת"ח שמביא את דבר ה'; שמזה יוצא חשיבות לגילוי ת"ח שלומדים את דבר ה' ומביאים את דבריו (ובכלל גילוי הדיבור בקדושה מרמז על לימוד תורה, שלומדים בפה – שזהו דיבור קדושה), שזהו תיקון לפגם שעשה בת"ח עבודת מלך כאילו אין בהם חשיבות גדולה. כנגד שהפריז על מדותיו של הקב"ה זה הגילוי שלא שינו את שמם, ששם מבטא את המהות, ומהותם של ישראל יכולה להתגלות בשלמות דווקא בא"י, ולכן זה קשור לגילוי של פגם בקשרם של ישראל וא"י, שאברהם שאל כאילו לא היה בטוח בדבר ה' שיהיה חיבור ביניהם. וכן א"י נקראת ארץ ישראל, שזהו גילוי של שם, שמתגלה הארץ בגילוי שם ישראל. כנגד שהפריש בני אדם מלהיכנס תחת כנפי השכינה זה הגילוי של שמירה מערווה, שלא נטמעו במצרים, שזה מראה שיש בהם חשיבות גדולה להיות יהודים, שאנו תחת כנפי השכינה, ובזה כעין תיקון למה שלא הכניס אברהם את השבויים תחת כנפי השכינה שבזה נראה כאילו אין זה כ"ך חשוב להיכנס להיות חלק מעם ישראל תחת כנפי השכינה.