[1]  קה,מה: בַּעֲבוּר, יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו--וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ: ש: לשם מה הוציא ה' את עם ישראל ממצרים, ודאג להגנתם במהלך השנים (לֹא-הִנִּיחַ אָדָם לְעָשְׁקָם; וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים; יד)? ת: ה' התנה את הגנתו בעבור שמירת חוקיו ותורותיו (מה). עם ישראל הודה לה' בעבור הגנתו: הוֹדוּ לַיהוָה, קִרְאוּ בִשְׁמוֹ;    הוֹדִיעוּ בָעַמִּים, עֲלִילוֹתָיו (א).

[1]  קו,מו: וַיִּתֵּן אוֹתָם לְרַחֲמִים--לִפְנֵי, כָּל-שׁוֹבֵיהֶם: ש: כיצד ה' מגיב לחטאים חוזרים ונשנים של עמו (יג-לג), לאחר כל הנפלאות שעשה עמהם (ז-יב)? ת: ה' לא הצילם מאויביהם אלא הקל את שביים, ונתן רחמי השובים עליהם. רחמים אלה הביאו את העם לברך את ה': בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, מִן-הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם (מח).

[1]  קז,מג: מִי-חָכָם וְיִשְׁמָר-אֵלֶּה; וְיִתְבּוֹנְנוּ, חַסְדֵי יְהוָה: ש: מהם הדברים שראוי לשמור? ת: החכמה היא להתבונן בחסדי ה'. ומהו החסד הגדול? התפילה והצעקה אל ה' בעת צרה: וַיִּצְעֲקוּ אֶל-יְהוָה, בַּצַּר לָהֶם. פסוק זה חוזר על עצמו בפרק זה כמה וכמה פעמים (פסוקים ו, יג, יט, כח). הידיעה שפנייה אל ה' עשויה להושיע ולהציל – היא ההמלצה החשובה - מִי-חָכָם וְיִשְׁמָר-אֵלֶּה.

[1]  קח,יד: בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה-חָיִל; וְהוּא, יָבוּס צָרֵינוּ: ש: איך נתגבר על אויבינו, ונכבוש את שכם, עמק סוכות, מואב, אדום (ח-יא)? ת: עבודת ה' צריכה לבוא מתוכנו, לנגן לה' בנבל וכינור, עוד בטרם יעלה עמוד השחר (ג), ולא להסתמך על גבורת האדם: וְשָׁוְא, תְּשׁוּעַת אָדָם (יג). רק ה' יאפשר לנו לעשות חיל, ורק ה' יביס את אויבינו.

[1]  קט,כו: עָזְרֵנִי, יְהוָה אֱלֹהָי; הוֹשִׁיעֵנִי כְחַסְדֶּךָ: ש: במה מנמק המתפלל את בקשתו מה' לעזרה ותשועה? ת: המתפלל אומר לה' ששם ה' יגדל בעולם: וְיֵדְעוּ, כִּי-יָדְךָ זֹּאת; אַתָּה יְהוָה עֲשִׂיתָהּ (כז), וכן: וּבְתוֹךְ רַבִּים אֲהַלְלֶנּוּ (ל). זאת על רקע חוסר היכולת של המתפלל להגיע לכך בעצמו, הפוך, הוא נוחל רק ביזיונות: וַאֲנִי, הָיִיתִי חֶרְפָּה לָהֶם (כה).

[1]  קי,ד: נִשְׁבַּע יְהוָה, וְלֹא יִנָּחֵם--אַתָּה-כֹהֵן לְעוֹלָם; עַל-דִּבְרָתִי, מַלְכִּי-צֶדֶק: ש: מדוע נשבע ה' לדוד שמלכותו תיכון לעולם? ת: דוד חש לא בטוח, וה' מרגיעו: שֵׁב לִימִינִי; עַד-אָשִׁית אֹיְבֶיךָ (א). דוד כנראה לא נרגע, ואז ה' נשבע לו שיכהן לעולם. אגב כך מזכיר ה' את כוחו: יָדִין בַּגּוֹיִם, מָלֵא גְוִיּוֹת (ו), ובזה מבקש את דוד לבטוח בו: עַל-כֵּן, יָרִים רֹאשׁ (ז).

[1]  קיא,י: רֵאשִׁית חָכְמָה, יִרְאַת יְהוָה: ש: מהו התנאי לקבלת נחלת הגויים מאת ה' (לָתֵת לָהֶם, נַחֲלַת גּוֹיִם; ו)? ת: ראשית יש לנהוג בחכמה ולירוא את ה', ואז להבין בחכמה (שכל טוב) כי תְּהִלָּתוֹ, עֹמֶדֶת לָעַד (י), ולכן כֹּחַ מַעֲשָׂיו, הִגִּיד לְעַמּוֹ--לָתֵת לָהֶם, נַחֲלַת גּוֹיִם (ו).

[1]  קיב,י: רָשָׁע יִרְאֶה, וְכָעָס--שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְנָמָס: ש: במה מתבטא ההבדל בין צדיק לרשע? ת: ההבדל מתבטא בנקודת המבט, בראייה: הצדיק עַד אֲשֶׁר-יִרְאֶה בְצָרָיו (ח), לא חדל מלחתור לניצחון ולראות בכישלון שונאיו, לעומת הרשע שמלכתחילה רואה את הכישלון, המביא אותו לכעס ולחריקת שיניים עד כדי המסה והפסד, כך שלא ישיג את מטרותיו: תַּאֲוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד (י).

[1]  קיג,ח: לְהוֹשִׁיבִי עִם-נְדִיבִים; עִם, נְדִיבֵי עַמּוֹ: ש: מה לומדים מכך שה' מושיב את המתפלל עם נדיבים? ת: נלמד שה' מצוי בכל המגזרים – עם הדל (מְקִימִי מֵעָפָר דָּל; ז) ועם העשיר והנדיב (ח), וגם עם האישה הפשוטה, עקרת הבית: מוֹשִׁיבִי, עֲקֶרֶת הַבַּיִת (ט).

[1]  קיד,ז: מִלִּפְנֵי אָדוֹן, חוּלִי אָרֶץ; מִלִּפְנֵי, אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב: ש: מדוע מופנית לארץ קריאה לפחד מה'? ת: היה אפשר לחשוב שעם ישראל יצא ממצרים והתקדש בממשלתו העצמאית (הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ; יִשְׂרָאֵל, מַמְשְׁלוֹתָיו; ב) – כל זה בזכות עצמו וכוחו, עד כדי כך שהים, הירדן, ההרים והגבעות פחדו מפני עם ישראל (ג-ו). בא הכתוב ומסביר שהפחד אינו מפני כוחו של העם, אלא מפני ה' – אלוה יעקב. רק ה' יכול להפוך אבן (חלמיש) למעין מים (ח).