"ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אלהם משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח. ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת מן הדם אשר בסף ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. ועבר ה' לנגף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזת ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף” וגו' (שמות יב,כא-כג). ה' ציווה למרוח את דם הקרבן על המשקוף והמזוזות, וכך "וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזת ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף”, לכאורה הרי הכאת מצרים לא נעשית ע"י שה' נכנס בדלת, הרי הוא אינו אדם, אז מה הדגש דווקא לסמן את הפתח שלכן ה' יפסח “על הפתח”? בפשטות הכניסה לבית מרמזת על מי הם אנשי הבית, מי הם הנכנסים אליו, לכן במריחת הדם על הפתח מראים שזה בית של ישראל עובדי הקב"ה ולא של מצרים עובדי ע"ז. כמו"כ המריחה בפתח מרמזת שאנו מקיימים את מצוות ה', ולכן שונים מהמצרים, שלכן נצטווינו שלא לצאת מפתח בית, כגילוי שאנו שונים מהמצרים שגרים במצרים שהם עבודי אלילים. שבנ"י היו שקועים במ"ט שערי טומאה והיו עובדי ע"ז כמו המצרים, לכן חשוב שלא לצאת שבזה היה נראה מעורבבים כל עובדי האלילים, לכן נצטווינו שלא לצאת אלא לישאר בבית שמסומן בקרבן הפסח, לומר שאנו שונים משאר אנשי מצרים. לכן זה נאמר כהמשך ללקיחת הצאן: "משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח", (שגם אותו הכניסו דרך הכניסה כך שהכניסה מרמזת עליו), שזה בא להראות שאנו איננו כעובדי מצרים עובדי הע"ז; שאמנם גם אנו הינו עובדי ע"ז אבל זה בגלל ששקענו בטומאת מצרים ע"י התקלקלות מהמצרים, ולא שזה משהו מהותי בנו, אלא אנו לה'. לכן המריחה של דם קרבן הפסח בפתח מראה שזה בית של ישראל, שמהותינו לה', כמגלה שאנו "בית ישראל" (ויקרא י,ו), שכל בית מגלה על שייכותו לבית ישראל. אולי לכן נצטוו למרוח על שלושה מקומות – המשקוף ושתי המזוזות כרמז לשלושת האבות שהם האבות של בית ישראל; אולי זהו שמובא בחז"ל: '"והגעתם אל המשקוף", בזכות אברהם, "ואל שתי המזוזות" בזכות יצחק ויעקב; ובזכותם ראה את הדם "ולא יתן המשחית”' (שמו"ר יז,ג). אולי זהו שחלקו במכילתא: '"וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף" – מִבִּפְנִים. אַתָּה אוֹמֵר מִבִּפְנִים אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִבַּחוּץ? תִּלְמֹד לוֹמַר: ״וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם״, הַנִּרְאֶה לִי וְלֹא הַנִּרְאֶה לַאֲחֵרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִבִּפְנִים. אַתָּה אוֹמֵר מִבִּפְנִים אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִבַּחוּץ? תִּלְמֹד לוֹמַר: ״וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת״, לָכֶם לְאוֹת וְלֹא לַאֲחֵרִים לְאוֹת. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: לְעוֹלָם מִבַּחוּץ, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ הַמִּצְרִיִּים רוֹאִין וּמֵעֵיהֶן מִתְחַתְּכִין' (מכילתא; שמות יב,ז). שכולם מסכימים שזה כדי להוכיח שבנ"י קדושים ושונים מהמצרים, כאשר לדעת ר' ישמעאל שמים בפנים כעין כדי שהקב"ה יראה ולא אחרים, שזה כרומז שאמנם בנ"י היו שקועים לגמרי בטומאת מצרים ועובדי ע"ז כמותם, בכ"ז בגילוי כאן מתעורר ומתגלה שבבנ"י יש ייחוד פנימי מיוחד השונה מהמצרים, ייחוד מהותי בהיותנו "בנים" לה' (וזה משפיע שנהיה עושי רצונו) שזהו מהותנו שרק הוא רואה ולא נראה לעין אדם (כיון שזה פנימי בנשמתנו, במהותינו, גם כאשר כלפי חוץ אנו נראים כרשעים, בכ"ז תמיד "בנים אתם לה' אלקיכם” [דברים יד,א]), ולכן ראויים ליגאל; כמו”כ יש בזה גילוי שהמעשה בא לעורר כביכול רחמי הקב”ה עלינו שיגאלנו ויצילנו (ולכן זהו שה' יראה, כעין שמיועד לו ולא לאחרים): 'והיו לוקחים דם מילה ודם פסח והיו נותנין על משקוף בתיהן, וכשעבר הקב"ה לנגוף את מצרים וראה דם הברית ודם הפסח, נתמלא רחמים על ישראל, שנאמר: "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי"' וכו' (פרקי דר"א, כט). לדעת ר"נ זה מבפנים כדי שבנ"י יראו, שבזה רואים ומייחדים את עצמם לעבודת הקב"ה, תוך ניתוק מטומאת מצרים, שבאים לגלות זאת ברצון ובמעשה (שלצד הפנימי שבנו יהיה גם גילוי מעשי שבזכותו נהיה ראויים ליגאל), כמו שנלקח השה קודם לפסח ארבע ימים בשביל מעשה לגאולה: 'היה רבי מתיא בן חרש אומר: (יחזקאל טז): "ואעבור ואראך והנה עתך עת דודים" – הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו, ולא היה בידם מצות שיעסקו בהם כדי שיגאלו, שנאמר: "שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה" וגו', ערום מכל מצות. נתן להם הקב"ה שתי מצות, דם פסח ודם מילה, שיתעסקו בם כדי שיגאלו, שנאמר: "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך" וגו'. ואומר (זכריה ט): "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו". לכך הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים, שאין נוטלין שכר אלא על ידי מעשה' (מכילתא; שמות יב,ו) [לכן בפס' מובא בהתחלה לקיחת השה, שעניינו עשיה בשביל זכות לגאולה, שזה נעשה בכל המעשה שבקרבן פסח מלקיחתו ועד מריחת הדם בפתח]. לדעת ר' יצחק נתנו מבחוץ כדי שהמצרים יראו ותתהפך בטנם, שבזה מראים שהם היפך ממצרים עובדי הע"ז שהשה היה אלילם, שזהו להראות בצורה חזקה שאנו שונים מהם בהיותנו קשורים לקב"ה בשלמות. אולי גם זה בא לרמז על הפתח שבו נכנסים ויוצאים, כרמז שה' בא להכות את בכורות מצרים ולהציל את ישראל כדי שיוכלו לצאת ממצרים למתן תורה ולהיכנס לארץ, לכן זה נרמז בפתח הבית, שמדגיש שאע"פ שישראל ב-מ"ט שערי טומאה בכ"ז ראויים שלא ליפגע כיון שבאים ללכת אחר ה', לקבל את תורתו וללכת לארצו לקיום התו"מ. אולי לכן נאמר בסמוך: ”והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבדה הזאת" (פס' כה), כרמז שזה קשור לגילוי הליכה לא”י. אולי זה גם רמוז בנאמר בתחילת הפרק (בציווי שה' אמר למשה): "וככה תאכלו אתו מתניכם חגרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אתו בחפזון פסח הוא לה'. ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'. והיה הדם לכם לאת על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עלכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכתי בארץ מצרים" (שמות יב,יא-יג), שיאכלו אותו בצורה שמוכנים ליציאה, שזה הסיבה שה' יעבור ויכה את הבכורות ויציל את ישראל תוך ראיית הדם. אולי גם הדם בפתח בא לרמז על מלכותו של הקב"ה, שבא לגלות את מלכותו ע"י הוצאת בנ"י ממצרים, שבעקבות כך אנו עבדיו בשלמות (“אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני” [שמות כ,ב]). לכן זה מתגלה בעובר כמלך במצרים, ולכן כעין רמז כמו מלך שנכנס בכניסה הראשית ואין מי שימנע מבעדו, כך כעין רמז שה' כביכול נכנס מהפתח ואין מי שימנע זאת; וזהו: 'וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּמֶלֶךְ שֶׁהוּא עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם' (מכילתא; שמות יכ,כג). אולי גם אפשר שהגילוי בפתח בא לרמז על אברהם, שרץ מהפתח לקבלת המלאכים: “וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה” (בראשית יח,ב), שכך נרמז כאן לזכות ההגנה במכת בכורות שלא ננזק בזכות מידה כנגד מידה ממעשה שעשה אברהם בהכנסת האורחים, שעמד עליהם: 'בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: "וְהוּא עוֹמֵד עֲלֵיהֶם", וְהַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵגֵן עַל בָּתֵּי בָּנָיו בְּמִצְרַיִם שֶׁלֹּא יִנָּגְפוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת יב,כג) "וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח"' (מכילתא; מסכתא ד"ויהי”, פתיחתא [שמות יג,כא]), לכן זה נרמז במריחה על הפתח כרמז להכנסת האורחים שעשה אברהם, שרץ מהפתח.