"והקרבתם אשה עלה לה' פרים בני בקר שנים ואיל אחד ושבעה כבשים בני שנה תמימם יהיו לכם. ומנחתם סלת בלולה בשמן שלשה עשרנים לפר ושני עשרנים לאיל תעשו. עשרון עשרון תעשה לכבש האחד לשבעת הכבשים" (במדבר כח,יט-כא). '"פרים" – כנגד אברהם, שנא' (בראשית יח): "ואל הבקר רץ אברהם”. "אילים" – כנגד אילו של יצחק. "כבשים" – כנגד יעקב (בראשית ל): "והכשבים הפריד יעקב"; ביסודו של רבי משה הדרשן ראיתי זאת' (רש"י). אולי מקריבים שני פרים כנגד שבגאולת מצרים היו גילוי של שתי גאולות ביציאה ממצרים, אחת זהו ההתחלה שזה היה במכת בכורות והיציאה מארץ מצרים, והשניה זהו בקריעת הים שאז טבעו המצרים ונשלמה הגאולה לגמרי; שזהו שני ימי יו"ט של פסח – ראשון ושביעי של פסח. לכן כנגד זה מקריבים שני "פרים" שפר רומז על מלכות מצרים: “עגלה יפה פיה מצרים" (ירמיהו מו,כ) [שזה היה הסמל הלאומי של מצרים, כמו שמעמיד מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת המקרא' “כי תשא"], '"עגלה" – מצרים שהיתה מלכות יפה כעגלה היפה מאד' (מצודות), כך שרומז בפרים על מלכות מצרים שהוכתה ויצאנו ממנה. (וכן פר מיועד להולדה, שכך בצאת ישראל ממצרים הם התגלו בעולם, כעין נולדו והתגלו בעולם). “בן בקר" כרמז שאמנם ה' הכה בלילה את בכורי מצרים (ומאז המצרים זרזו את ישראל לצאת) אולם בפועל יצאו רק בבוקר, שזהו כרמז "בקר" שיכול גם ליקרא בחולם כבוקר; וכן בקריעת הים המצרים טבעו בזמן של: "וישב הים לפנות בקר לאיתנו" (שמות יד,כז), ולכן נרמז בבקר כרמז לזמן של "לפנות בקר". דבר זה מתגלה כנגד אברהם כיון שבנ"י זכו ליציאת מצרים בזכות הברית עם האבות: “וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב” (שמות ב,כד), כך שמתגלה באברהם הכח של יציאת מצרים (וכן בשאר האבות ולכן הקרבנות כנגדם), ובפרט במכת בכורות התגלה במיוחד כח אברהם בהגנה על ישראל, שמכת בכורות תהיה רק למצרים (ואילו היה גם פוגע בישראל המצרים היו אומרים שאין זה מה שמשה אמר, שהרי עובדה שכולם מתו, וממילא לא היו משחררים): 'בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: "וְהוּא עוֹמֵד עֲלֵיהֶם", וְהַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵגֵן עַל בָּתֵּי בָּנָיו בְּמִצְרַיִם שֶׁלֹּא יִנָּגְפוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת יב,כג) "וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח"' (מכילתא ד"ויהי" פרשה א [שמות יג,כא]). ובנוסף מתגלה באברהם כח לקריעת ים סוף: 'רַבִּי בַּנָּאָה אוֹמֵר: בִּזְכוּת מִצְוָה שֶׁעָשָׂה אֲבִיהֶם אַבְרָהָם, אֲנִי אֶקְרַע לָהֶם אֶת הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית כב ג) "וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה", וּכְתִיב: "וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם"' (מכילתא ד"ויהי" פרשה ג [שמות יד,טו]); לכן בפרים שכנגד אברהם מתגלה שני חלקי הגאולה – היציאה מארץ מצרים בעקבות מכת בכורות וקריעת הים. איל אחד מרמז על כח, שאיל זהו חוזק, כמו: "ואתנהו ביד איל גוים" (יחזקאל לא,יא), '"ביד אל גוים" – ביד קשה שבגוים' וכו' (רש”י). שזה רומז ליציאת מצרים: “ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו" (שמות ו,א). וכך התגלה במכות מצרים (ובקריעת הים) שה' הוא האלקים האחד והיחיד, ולכן זהו איל אחד. וזה כנגד יצחק שמסר נפשו לה' בעקידה, כך שהראה שה' הוא האלקים האמיתי. שבעה כבשים כנגד ימי בריאת העולם (וכן כרמז שכל מכה היתה שבוע [רש”י; שמות ז,כה (שמו”ר ט,יב)]), שכך התגלה גם ביציאת מצרים שהיתה במשך שבוע כנגד בריאת העולם: '(דברים טז, ד) "ולא יראה לך שאור שבעת ימים”, כנגד שבעת ימים שבין הגאולה לקריעת ים סוף, כשם שבתחלה הם שבעת ימי בראשית' (שמו"ר יט,ז). וזה בכבשים כרמז לכבישה, שכעין ה' כבש את גילוי מידת הדין ע”י מידת הרחמים כדי לברוא את העולם: '"בָּרָא אֱלֹקים" – ולא אמר "בָּרָא ה'". שבתחילה עלה במחשבה לברואתו במידת הדין; ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין. היינו דכתיב (להלן ב ד): "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלקים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם"' (רש"י; בראשית א,א) [וראה בנוסף בב”ר ח,ה]. וכך גם ביציאת מצרים בנ"י היו שקועים במ"ט שערי טומאה (וממילא לא היו ראויים ליגאל ע"פ מידת הדין) ובכ"ז ה' הצילם (כגילוי מידת הרחמים). כבשים כנגד יעקב, כרמז שבנ"י שקעו בטומאה בשל היותם במצרים הטמאה, וזה החל ביעקב שירד לגלות מצרים; וכן התורה מעלה את כל המציאות שבעולם (שנברא בשבוע הבריאה) לקדושה, ולכן נרמז שיצאנו ממצרים כדי שנתגלה בעולם ונתקן את העולם ע"י תו"מ (שזהו הלשון הרביעית של "ולקחתי"), וזה מתגלה בבני ישראל צאצאי יעקב ולכן מתגלה כנגדו (אמנם אנו גם בני אברהם ויצחק אלא שאצלם היה גם גילוים של לא ישראל, שהם ישמעאל ובני קטורה ועשו), וזהו: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג,ד), שיש גילוי של יעקב בהקשר לקבלת התורה. סך כל העולות הם עשרה (7+1+2) כרמז לעשרת המכות ביציאת מצרים (וכן עשרה על הים [אבות נ,ד]; וכן כנגד עשרת המאמרות שבשבוע הבריאה, שכנגד שבוע הבריאה יש שבוע פסח בגילוי של זמן הגאולה ממכת בכורות ועד קריעת הים). במנחות מביאים – "שלשה עשרנים לפר", כרמז שהתגלה בעשרת מכות מצרים (לכן כרמז בעשרון) גילוי של שלוש (בחלוקה לשלוש, ובגילוי יסודות האמונה) כסימני ר"י: 'דצ"כ עד"ש באח"ב' (ראה 'לזמן הזה', ניסן, 'דצ"כ עד"ש באח"ב'). "ושני עשרנים לאיל" כרמז לשני חלקי הגאולה ממצרים – מכת בכורות וקריעת הים (וכן גילוי שתי גאולות – גאולה גשמית שהיא היסוד כדי שאחריה תתגלה הגאולה הרוחנית בסיני); וזה נעשה בעשרת המכות (וכן עשרה על הים), שזהו גילוי המנחות בכבשים בעשרון: "עשרון עשרון תעשה לכבש האחד". סך המנחות ביום לפרים זהו ששה (3X2) כרמז שבחצות, לאחר שש שעות שעברו מהלילה, נעשתה מכת בכורות (וכן כרמז שנגאלנו בשל מעלת הנשמה שבנו, שהרי מצד המעשים החיצונים הינו עובדי ע"ז כמצרים, ולכן זהו שש כנגד התושב"ע, ששה סדרי משנה, שזהו גילוי תורה בגילוי מצד הנשמה שבנו). וזהו ששה עשרונים כרמז לששים (שעשרון זהו עשירית האיפה, כך שרומז קצת על עניין של גילוי במספר עשר), שזהו המספר היסודי של בנ"י, שבו נגאלנו ביציאת מצרים – ששים ריבוא. סך המנחות ביום לאיל זהו שני עשרונים, שרומז לשני חלקי הגאולה, וברמז של עשרון, כרמז שבכל אחד מהם היה גילוי של עשרה (כך שבשניהם זהו כעין רמז בשני עשרונים), בניסים לנו או במכות מצרים: 'עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים. עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשר על הים' (אבות ה,ד). סך המנחות ביום לכבשים זהו שבעה עשרונים, כרמז לשבוע בכל מכה מעשרת המכות (שזהו רמז בעשרון); וכן כרמז לשבעים (שבע של עשרון שרומז לעשר) כרמז שחיי אדם הם שבעים שנה: “ימי שנותינו בהם שבעים שנה" (תהלים צ,י), שלזה יצאנו ממצרים כדי לגלות בחיינו את התורה ומצוותיה; וכן כרמז לשבעים זקנים שזהו גילוי תורה בישראל. וכרמז באות ע' כרמז (בשמה) לעין, שכך המצרים הוכו בשל שנגעו בישראל: "כי הנגע בכם נגע בבבת עינו" (זכריה ב,יב), ' … שלחני להנבאות על העמים השוללים אתכם, להודיעם שישלם להם גמול; כי כל הנוגע בכם לרעה הרי הוא כאלו נוגע בבבת עינו של המקום ב"ה כביכול, או רצה לומר מזיק לעצמו כי יקבל גמולו, והרי הוא כאלו נוגע בבבת עינו שמזיק לעצמו בידים' (מצודות).