'א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין. על לשון הרע, דכתיב (תהלים קא, ה): "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית". על שפיכות דמים, דכתיב (שמואל ב ג, כט): "ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע" וגו'. ועל שבועת שוא, דכתיב (מלכים ב ה, כג): "ויאמר נעמן הואל קח ככרים", וכתי' (מלכים ב ה, כז): "וצרעת נעמן תדבק בך" וגו'. ועל גילוי עריות, דכתיב (בראשית יב, יז): "וינגע ה' את פרעה נגעים" וגו'. ועל גסות הרוח, דכתיב (דברי הימים ב כו,טז): "ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעול בה' אלקיו", (דברי הימים ב כו,יט) "והצרעת זרחה במצחו". ועל הגזל, דכתיב (ויקרא יד, לו): "וצוה הכהן ופנו את הבית"; תנא: הוא כונס ממון שאינו שלו, יבא הכהן ויפזר ממונו. ועל צרות העין, דכתיב (ויקרא יד, לה): "ובא אשר לו הבית" [וגו']; ותנא דבי ר' ישמעאל: מי שמיוחד ביתו לו. איני, והא אמר ר' ענני בר ששון: למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות? לומר לך: מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין ... מעיל מכפר על לשון הרע; אמר הקב"ה: יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול ... לא קשיא - הא דאהנו מעשיו, הא דלא אהנו מעשיו; אי אהנו מעשיו אתו נגעים עליה, אי לא אהנו מעשיו מעיל מכפר. והא"ר סימון אמר רבי יהושע בן לוי: שני דברים לא מצינו להם בקרבנות כפרה, בדבר אחר מצינו להם כפרה: שפיכות דמים ולשון הרע. שפיכות דמים בעגלה ערופה, ולשון הרע בקטרת. דתניא ר' חנינא: למדנו לקטרת שמכפרת, דכתיב (במדבר יז, יב): "ויתן את הקטרת ויכפר על העם", ותנא דבי רבי ישמעאל: על מה קטרת מכפרת? על לשון הרע; אמר הקב"ה: יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי. קשיא שפיכות דמים אשפיכות דמים קשיא לשון הרע אלשון הרע ... לשון הרע אלשון הרע ל"ק - הא בצינעא, הא בפרהסיא' (ערכין טז,א-ב). 'צרות העין - שצרה עינו באחרים ואינו מהנה שכיניו מכליו ע"י שאלה. אותו אצמית - ואוקימנא לעיל דהיינו נגעים. אל יכרת מבית יואב - מפני שהרג את אבנר. הואל - השבע ששלחך אלישע וקח ככרים. ובחזקתו גבה לבו וגו' - בעוזיהו משתעי. שייחד ביתו - כלי תשמישו שלא השאילם לאחרים. למה נסמכה כו' - בפרשת ואתה תצוה נסמכה ענין המילואים לבגדי כהונה. שבקול - פעמוני המעיל נשמעין על מעשה קול לשון הרע, ואת אמרת נגעים אתו עליה?. אהנו מעשיו - שנתקוטטו על ידו ... שבחשאי - קטורת נעשית בהיכל בחשאי, כדתניא בפרק הוציאו לו במסכת יומא (דף מד.) פורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה, לשון הרע בחשאי הוא. ... קשיא לשון הרע - דלעיל דקתני דבגדי כהונה מכפרין. בצינעא - דמעשה חשאי קטרת מכפרת. בפרהסיא - דאמעשה קול הוא מעיל מכפר' (רש"י). נראה שר"י מביא שבעה דברים עליהם נענשים בנגעים, כרמז לשבעת ימי הבריאה, שבחטאים אלו כעין פוגם בכל גילוי הבריאה ולכן כנגד זה נענש בצרעת שהוא כעין מת (שכעין עבר מגילוי בעולם): 'ותניא: ארבעה חשובין כמת, עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים ... מצורע, דכתיב (במדבר יב, יב): "אל נא תהי כמת"' וכו' (נדרים סד,ב). אולי כרמז לזה שנאמר: 'אין בטובה למעלה מענג, ואין ברעה למטה מנגע' (ספר יצירה,ב). על השבת נאמר עונג: "אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכבד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר" (ישעיהו נח,יג). '"וקראת לשבת עונג". "אם תשיב משבת" – מצות לא תעשה, "וקראת לשבת עונג" – מצות עשה לענג הגוף ביום השבת במאכלים ערבים וטובים, שמתוך שישנהו משאר ימים לטוב יזכור מעשה בראשית, ושהא'ל חדשו מאין, ושבת ביום השביעי (בראשית ב,ב), ומתוך כך ישבח לא'ל ויפארוהו בפיו ובלבבו, ותתענג נפשו בו ... "וכבדתו מעשות דרכיך" – זהו הכבוד, שתמנע מעשות כל מלאכה' (רד"ק). שהשבת מכריזה על שה' ברא את העולם, ובפרט בשביתה מל"ט אבות מלאכה שבהם נברא העולם; בזה מעלים את כל העולם לקדושה. לכן מתגלה בו עונג שזה שיא הטוב, כגילוי של שיא הטוב במציאות שזהו בדבקות בקב"ה בכל הבריאה. מול זה נגע הוא היפוכו, ולכן זהו כגילוי של קלקול בכל הבריאה שנבראה בבריאה, ולכן זה מתגלה בשבעה כרמז לפגיעה בכל הבריאה שנבראה בשבעת ימי הבריאה. אם מעשיו פעלו ופגעו בעולם אז כיון שיש גילוי בעולם אז נענש בנגעים שמתגלה בעולם – כביטולו מהעולם כעונש; ואם לא פעלו מעשיו אז מתכפר במעיל כיון רמז שה' כיסה את חטאיו בעולם, כמעיל שזהו בגד שמכסה את האדם, שכך ה' כיסה וגרם שלא יפעלו מעשיו ויפגעו בעולם. וזה דרך בגדי כהונה שמרמז על גילוי קדושה באדם (ככהן הגדול שמייצג את האדם הקדוש), שכך מתגלה שה' השאירו בקדושה שלא יקלקל כ"ך ולכן הגן ומנע מעשיית הרס ממעשיו, וזה אע"פ שדיבר בפרהסיא בכ"ז ה' השאירו בקדושה. לעומת זאת, אם דיבר בסתר אז במעשיו מתגלה שאינו כ"ך משחית מעשיו ומידותיו עד שאפילו לא חושש שידעו שזה ממנו, לכן בדיבור בסתר הקטורת מכפרת, כרמז של כיסוי בעולם, כעין ענן הקטורת שמסתיר ומכסה את הראיה, שכך ה' פעל שלא יגרם ממנו נזק וזה בהקשר שגם הוא במעשיו בגילוי בעולם לא השחית מידותיו לגמרי (שלכן עשה בסתר כי עדיין מתבייש בכך). לעומת מי שדיבר בפרהסיא שזה מראה על השחתת מידותיו בצורה חמורה, שאפילו לא מתבייש שידעו את דרכיו הרעות, ולכן בזה אם לא יצא נזק זהו שמירה גדולה של ה' שבכ"ז על אף חומרת מעשיו בכ"ז הגן עליו, ולכן זהו שמתכפר במעיל, שמצד המציאות שמתגלה בעולם היה ראוי להיענש, אלא שבכ"ז ה' הגן עליו אישית חזק וזהו כמעיל שעל האדם עצמו. נראה שהגילוי כנגד הימים הוא: 'על לשון הרע' כנגד יום ראשון, בו נברא האור, שבדר"כ לשוה"ר מסופר בסתר כדי שלא ישמעו שמספר, שכך גם הפס' שממנו למדים הוא: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית", שזהו גילוי של סתר, כעין בחושך שלא רואים, היפך מהאור שנברא ביום הראשון. ועוד נאמר: 'ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תיקרי אותו לא אוכל אלא אתו לא אוכל' (ערכין טו,ב); וביום הראשון נאמר שה' החל לברוא את העולם, שזה בשביל גילוי שמו בעולם, ועוד שביום הראשון נברא כלל העולם (רש"י; בראשית א,יד), שעליו ה' אומר שלא יכול לדור עם המספר לשוה"ר. 'על שפיכות דמים' כנגד יום שני, בו הופרדו הרקיע והמים תחתונים, כעין רמז לדם שנשפך כמים למטה, ואז האדם מת ועולה למעלה. הלימוד הוא מהפס' שקילל דוד את יואב, ובפס' נאמר גם "זב" שגם זהו גילוי כעין מים (שיוצא ממנו); ובפרט שדוד קיללו על הריגת אבנר, והריגת אבנר נעשתה ע"י שיואב שלח שליחים לקרוא לאבנר ממקומו שהיה ליד בור מים: "ויצא יואב מעם דוד וישלח מלאכים אחרי אבנר וישבו אתו מבור הסרה ודוד לא ידע" (שמואל ב ג,כו), שזהו כרמז ליום שני בו התחלקו המים, ונעשה הפרדה למים של מטה. 'על שבועת שוא' כנגד יום שלישי בו התגלתה היבשה, ובכך רומז לשבועת שווא שמובא (בדוגמה הראשונה במשנה) על דבר גשמי (אבן או זהב): 'איזו היא שבועת שוא? נשבע לשנות את הידוע לאדם; אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב' וכו' (משנה; שבעות ג,ח), שזהו דבר שהתגלה ביום השלישי. (ובכלל שבועת שווא זה על דבר שהידוע לאדם, שהוא חי בעולם הגשמי ולכן יודע מה המציאות הגשמית שבעולם, וזהו שהתגלתה המציאות הגשמית העולמית ביום השלישי כשהתגלתה היבשה). וכעין זה הראיה מצרעת גיחזי, שלקח מנעמן: "ויאמר נעמן הואל קח ככרים ויפרץ בו ויצר ככרים כסף בשני חרטים", שזהו כעין הכסף שהתגלה בגילוי היבשה; כמו"כ נעמן התרפא מצרעתו (שעברה לגיחזי) ע"י טבילה בירדן, שזהו כרמז להפרדת מים ויבשה, כעין שירד מהיבשה לטבול במי הירדן. 'על גילוי עריות' כנגד יום רביעי, שבו נבראו או נתלו המאורות, כרמז לבין איש ואשתו, שהאיש משפיע לאשה לעיבורה במעשה הביאה, כעין שהשמש משפיע לאור הלבנה שיאיר. כמו כן יצר הערווה הוא חזק מאוד, ולכן יש לאדם להתחזק בידיעה שהאישה אסורה עליו כעין כוכב שאינו יכול לנגוע בו. והראיה לזה מפרעה שנענש על לקיחת שרה, שלקחה בשל יופיה, ונאמר על זה בחז"ל שהיתה יפה כעין החמה המאירה: ' ... באותה שעה הלכו שניהם, כיון שהגיע לפילי של מצרים ועמדו על היאור ראה אברהם אבינו בבואה של שרה באותו נהר כחמה זורחת ... כיון שדחקו עליו פתחו את התיבה וראו אותה כחמה זורחת. אמרו לו: אין דרך זו להשתמש בה הדיוט, "ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה"' וכו' (תנחומא "לך לך" סימן ה). (וכן פרעה כמלך היה מורם מעם, כעין כוכב גבוה ומאיר מעל כולם). 'על גסות הרוח' כנגד יום חמישי, בו נבראו עופות ודגים, שהגס רוח – הגאוותן, מרים עצמו למעלה כעין עוף שעף גבוה בשמים, ובכך משחית את מידותיו נמוך ביותר כעין דגים שנמצאים עמוק מתחת לגובה היבשה (וכן הגאוותן רואה את כולם לנחותים ביותר כלפיו). והראיה מעוזיהו שהצטרע, והנה בעקבות צרעתו: "ויהי עזיהו המלך מצרע עד יום מותו וישב בית החפשית מצרע" וגו' (דה"י ב כו,כא). '"וישב בבית החפשית" – כי מצורע משתלח חוץ לג׳ מחנות, ובבתי ערי חומה משתלח חוץ מן החומה. וחז״ל אמרו שעשה לו בית בבית הקברות, שגם בית הקברות היה חוץ מן החומה' וכו' (מלבי"ם). שמפורש שנשלח מחוץ לחומה, שזה כעין מזכיר את הציפור החיה של המצורע שנשלחת מהעיר אל מחוץ לחומה: 'שעומד בעיר ויזרקנה חוץ לחומה' (קידושין נז,ב); שזהו כרמז ליום חמישי בו נבראו העופות. 'על הגזל' כנגד יום שישי בו נברא האדם שהוא מצווה על מוסריות, שלא לגנוב מרעהו. וכן נבראו בו בהמות וחיות שהולכות בחוץ (ובפרט מחוץ לעיר) ולכן מועדות לפורענות של גניבה וגזלה; וכן בדרכים יש חשש גבוה לגזלה (כיון שאין שם אנשים), וזהו כרמז באדם שרוכב על בהמה אל מחוץ לעיר (כביום שישי שנבראו בהמות ואדם). וכן אדם הראשון לקח ואכל בלי רשות מעץ הדעת ביום שישי, שזהו גזלה. והראיה מפינוי הבית המנוגע, ונאמר על הפס' הזה: '"ולא יטמא כל אשר בבית" - (ת"כ) שאם לא יפנהו ויבא הכהן ויראה הנגע נזקק להסגר וכל מה שבתוכו יטמא. ועל מה חסה תורה? אם על כלי שטף, יטבילם ויטהרו; ואם על אוכלין ומשקין, יאכלם בימי טומאתו; הא לא חסה התורה אלא על כלי חרס שאין להם טהרה במקוה' (רש"י; ויקרא יד,לו), שזהו כעין רמז בכלי אוכל (חרס) כנגד שאדם נברא ביום השישי כדי שיכנס לסעודה מיד: 'ת"ר: אדם נברא בערב שבת, ומפני מה? ... כדי שיכנס לסעודה מיד' וכו' (סנהדרין לח,א). 'על צרות העין' כנגד יום שבת, שה' ברך: "ויברך אלקים את יום השביעי" (בראשית ב,ג), זהו כגילוי של טוב עין שמברך אחרים; וכן במה ברכו? '"וַיְבָרֶךְ וַיְקַדֵּשׁ" – ברכו במן שכל ימות השבוע ירד להם עומר לגלגולת, ובששי לחם משנה; וקדשו במן שלא ירד כלל בשבת. והמקרא כתב ע"ש העתיד' (רש"י). שזהו כטוב עין, שנותן לאחרים – שנתן את המן (ששורש נתינתו זה מכוח השבת. ואף כיון שלא נתן בשבת הביא בשישי כפול, שזהו גילוי של טוב עין שלא מוותר מלתת). והראיה מהנאמר בביאת בעה"ב שביתו התנגע אל הכהן, והנה חז"ל דרשו ברמז: '"ובא אשר לו הבית", זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר (חגי א, ט): "יען ביתי אשר הוא חרב"' (ויק"ר יז,ז), שזה כרמז לשבת בה מתגלה שה' ברא את העולם (והבית זה המקדש, שהוא כנגד בריאת כל העולם [תנחומא "פקודי" סימן ב]), שכל העולם שייך לקב"ה; שכך גם כל ה'בית' ששייך לנו, שקיים בעולם, הוא של הקב"ה שבראו כמו שמתגלה בשבת.