במרוקו הוא היה 'אב בית דין'

בבא סאלי הקדוש היה ענק שבענקים, זכותו תגן עלינו, אמן.

הבבא סאלי לא התפרסם בתור אדם שהוא 'פוסק הלכה',

למרות שהוא היה ת"ח מאוד גדול, אבל לא התפרסם בתור

ת"ח גדול, הוא התפרסם בתור 'איש צדיק יסוד עולם', ובאמת

בבא סאלי הקדוש היה ענק שבענקים, במרוקו הוא היה 'אב

בית דין', אבל כמה ששקד על התורה ביראת שמים, בצניעות

ובענווה שלו הוא התפרסם בתור 'איש צדיק'.

'עמוד ההלכה' של הדור

יש אנשים שהם פוסקי הלכה וגם יש להם הרבה יראת שמים.

למשל, מרן רבינו עובדיה יוסף זיע"א הוא גם 'עמוד ההלכה'

של הדור, אבל גם בתוך זה הוא היה מאוד-מאוד ירא שמים,

הוא היה חס על כל בן אדם, חס על כל בריה, ָָחִב ִ יב ָָאָדָ ם

�ֶׁש � ִּׁנְּבְָרָ א ּ�ְּב ֶֶצֶלֶ ם )אבות, ג, יד(, נזהר לא להלבין פנים של אנשים,

גם אדם שחטא, הוא היה מסתכל ומתבונן "קרה והוא טעה,

קרה והוא מעד", הוא שם מולו את דברי הגמרא הקדושה

)ברכות, יט עמוד א( 'אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה

אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה'. מביא אבא עט"ר

שהגמרא שואלת: 'שמא סלקא דעתך?' רק 'שמא'? 'אלא ודאי

עשה תשובה' – אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה, עזוב, אל

תהרהר אחריו ביום, כי ודאי עשה תשובה

רואה את כל הקרחות שיש לו באמצע

אבל זה כשלאדם יש את התכונה 'לדון כל אחד לכף זכות',

וזו ההכנה ל'קבלת התורה' שהמשנה אומרת )אבות, א, ו( 'ֶֶו ֱֱהֵוֵי

ּ�ָּדן ֶאֶ ת �ָּּכל ָָה ָָאָדָ ם ְלְַכַף ְזְכ ּוּת'. שואלים חז"ל הקדושים: מה זה

'והוי דן את כל האדם לכף זכות'? לפעמים אתה רואה בן אדם

יותר מדי מקרוב, ובגלל זה אנשים רואים את החסרונות אחד

של השני. יש איזה פתגם שאומר: "הדשא של השני הוא יותר

ירוק", וכשאתה מתבונן "למה הדשא של השני יותר ירוק?",

אתה מבין שכשאתה רואה את הדשא של השני שהוא יותר

ירוק, אתה רואה שטיח אחד ירוק, אתה קצת דורך עליו ורואה

את כל הקרחות שיש לו באמצע, אבל בגלל שזה הדשא של

השני, אתה לא דורך שם, אתה רואה אותו מבחוץ, אז הוא

נראה לך יותר ירוק, אבל בדשא שלך אתה דורך ורואה את

כל הקרחות שיש, ולכן אתה מבין שהדשא של השני הוא לא

בהכרח יותר ירוק, אלא פשוט אתה רואה אותו מבחוץ

נעלם בתוך ה'הרבה טוב'

אומר החתם סופר )וראיתי אצל יזכר לטוב הרב אנגלמן(, 'והוי דן

את כל האדם לכף זכות', אם תסתכל על בן אדם נקודתית

דוקא במשהו מסוים, יכול להיות שיש בו כמה חסרונות, אבל

אם תראה את כל המכלול שבו, תמצא כמה זכויות יש בו,

ולפעמים הקצת 'לא טוב' שיש בו, נעלם בתוך ה'הרבה טוב'

שיש בו. כמה זה חשוב שתמיד האדם יתנהג טוב, בקדושה,

ביראת שמים ובאהבת ה', באהבת התורה הקדושה ואהבת המצוות והמעשים הטובים.

בגלל זה אנחנו מקשטים

המדרש אומר )הרמ"א )שו"ע, אורח חיים, סימן תצד, סעיף ג( מביא

כעין זה ברמז( שיש מנהג יפה בחג השבועות שרצו לקשט את

בית הכנסת בפרחים ושושנים, ולמה? כי בכל דיבור ודיבור

שאמר הקב"ה בקבלת התורה, התמלא כל העולם בריח

של בשמים, ובגלל זה אנחנו מקשטים את בית הכנסת בחג

השבועות בפרחים ו-ורדים, וזו שמחה גדולה מאוד לפני השם יתברך

רשב"י הוא ההמשכיות של משה רבנו

משה רבנו הוא כולו קודש קדשים, הוא לימד אותנו את

התורה הקדושה, שהתורה אומרת לנו מה מותר ומה אסור.

את זה מותר לאכול ואת זה אסור. בזה מותר להסתכל ובזה

אסור. לשם מותר ללכת ולשם אסור ללכת. בזה מותר לנגוע

ובזה אסור. זה טהור וזה טמא. זה חייב וזה זכאי. משה רבנו

הביא לנו את התורה הקדושה שזה ההלכות עם כל התורה

שבכתב והתורה שבעל פה. רשב"י הוא ההמשכיות של משה

רבנו ולא משהו נפרד ממנו, הוא הדגיש לנו את החשיבות של הנשמה, של הנפש האלוקית

יש את החלק הפנימי יותר

ולכן, יום ז' באדר הוא יום עצוב, כי הרמז שרמז לנו פה משה

רבנו, שבפטירת הצדיק יש שני חלקים: יש את החלק החיצוני

שהוא פשט הדברים – מותר או אסור, וזה יותר נוגע בפועל

לגוף, מותר לאכול את זה ואסור לאכול את זה, מותר לעשות

את המעשה הזה ואסור לעשות את המעשה הזה. אבל יש

את החלק הפנימי יותר שזה החיות של הנשמה, זה כבר לא

הגוף, והחלק הזה של הנשמה, הדגיש אותו רשב"י.

הוא הולך לשמוח שמחה מאוד גדולה

באמת, כשהגוף נפטר אחרי 120 שנה, הכאב שהאדם

סובל הוא מאוד-מאוד גדול, אבל כשאדם מסתכל בדגש על

הנשמה, אתה מבין שגם אדם שהגיע זמנו ועלה לשמים, הוא

הולך לשמוח שמחה מאוד גדולה אם פה בעולם הזה הוא

זכה ועשה את רצון ה' יתברך, כמה שמחה יש לו עכשיו בגן

עדן העליון, ברמה כזו שאי-אפשר לתאר את גודל השמחה

שיש לו, כי הנשמה הולכת אחרי 120 שנה לקבל שכר, ברוך משלם שכר טוב ליראיובגלל זה, יום ל"ג לעומר הוא יום

שמח מאוד-מאוד, ורשב"י ציוה לשמוח בל"ג לעומר.

"למה ככה אתה אומר"

כתוב בספר 'כף החיים' )סימן תצ"ג אות כ"ו( שהיה פעם צדיק

אחד יר"ש, שמו היה רבי אברהם הלוי, שבכל השנה היה

,3 היה

אומר ''נחם השם ֱֱאֹלֹקינּוּ ֶאֶת ֲֲאבֵלֵי ִִציֹוֹן ְְוֵאֵת ֲֲאבֵלֵי ְיְרושלִיִם' וזה 'נחם' שאומרים ב]תפילת[ מנחה של ט' באב, מבקשים מה'

שינחם את כל האבלים של ירושלים, והכוונה היא: את כל עם

ישראל, על כל הצער שהם עוברים, זו תפילה לה'.

כואב לו הרבה על החורבן של בית המקדש. שנה אחת, גם

בל"ג לעומר הוא אמר 'נחם'. בא אצלו רשב"י בחלום ואמר

לו: "למה אתה אומר ככה, אתה יודע ש-ל"ג לעומר זה יום

של שמחה, יום של קדושה, יום שאני ביקשתי שכולם יהיו

שמחים, למה ככה אתה אומר 'נחם' ביום הזה?", ועוד איפה

הוא אמר את זה, בציון של רשב"י – מקום של שמחה גדולה!

רמז לו רשב"י שהוא יצטער מזה )ל"ע(, עבר קצת זמן, מסכן,

היה משהו עם בנו והיו צריכים לנחם אותו אח"כ.

"בואו, תתאספו ותתכנסו"

אומר כף החיים: ואע"פ שבכל שנה היה אומר 'נחם' גם בל"ג

לעומר, אמנם זה לא היה טוב בעיני רשב"י, כל שנה הוא אמר

'נחם' לא בציון של רשב"י, אבל באותו היום זה היה בציון, אז

רמזו לו מהשמים שלא צריך להגיד, אלא אדרבה ואדרבה,

ההיפך הוא הנכון, מצוה לשמח את השכינה הקדושה,

להרבות בטוב ולא להגיד ככה, כי בל"ג לעומר יצאה בת קול

מהשמים ואמרה: עולו ואתו ואתכנשו להילולא דרבי שמעון

)זוה"ק, אדרא זוטא, דף רצו עמוד ב( – "בואו, תתאספו ותתכנסו

להילולתו של רבי שמעון", ואת זה אמרה בת קול מהשמים!

יבוא שלום ינוחו על מישכבותם הולך נכוחו ובאמת

כך היה.

לכן, הילולת רשב"י זה דבר מאוד חשוב, כשהכל בקדושה,

ביראת שמים ובשמחתו של הצדיק. אדם שנזהר בשמחתו

של רשב"י, אשריו ואשרי חלקו אלף אלפי פעמים ורוב ריבי רבבות

ל"ג לעומר עדיף לחכות

יום ל"ג לעומר זהו יום של שמחה מאוד גדולה, זה יוצא יז'

]אייר[ בלילה – אור ל-יח'. מצד ההלכה, אע"פ שעדיין זה

בתוך ]ימי[ 'ספירת העומר', זהו יום של שמחה ומותר לעשות

'תזמורת', אבל עדיף לא להסתפר עד יום ל"ד לעומר, לא

בליל ל"ד אלא ב-ל"ד ביום, אם בלילה סופרים 'היום ארבעה

ושלושים יום לעומר', אז למחרת היום, כי עד אותו היום

עוד נפטרו כמה מתלמידי רבי עקיבא, ולכן האבלות עליהם

ממשיכה עוד יום אחד, ולכן בתספורת עדיף לחכות.

גם בחתונות, האשכנזים מתחתנים ב-ל"ג לעומר, אבל הספרדים מתחתנים בלד לעומר. 

עשה קעקוע של 'נמר'

אבל, אומר רבנו עובדיה, אם יש אדם שעשה קעקוע אבל

בלי כיתוב ובלי מילים, מישהו אמר לו שהוא 'ממש עוצמתי

ביותר', אז הוא שמח שהוא עוצמתי ביותר ועשה קעקוע של

'נמר', ועכשיו הוא מרגיש כמו שהוא "עז כנמר", או שהוא

"גיבור כארי" )על פי מסכת אבות, ה, כ(, יש אומרים שאם זה

קעקוע בלי כתב, את זה לא אסרה התורה. מדרבנן צריכים

להיזהר בזה, ויש אומרים גם קעקוע בלי כתב התורה אסרה

לא ממש חוצה את כל העור

צירוף שני ]ושלישי[, אומר רבנו עובדיה: ה'עור' – בעור

של האדם יש חמש שכבות של עור, הקעקוע הזה שהתורה

ציוותה שלא לעשות, זה קעקוע שמחזיק מעמד כל החיים.

אבל הקעקוע הזה של האיפור הקבוע, זה קעקוע דק שהוא

לא בעומק העור, הוא אחרי שתי שכבות של עור או שלוש,

אז הקעקוע הזה הוא באמצע בין השכבות של העור, אז כיון

שהוא לא ממש חוצה את כל העור, יש אומרים שהתורה לא

אסרה את זה. ובצירוף העניין גם שלא חוצה את כל העור,

וגם שתוך שנתיים-שלוש צריך לחדש את זה, אומר רבנו

עובדיה, בצירוף שני הדברים יהיה מותר לעשות את האיפור הזה שהוא קבוע.

אם לא ירצה - ישאר איתו

אלה שכבר יש להם איזה קעקוע מהגלגולים הקודמים, לא

חייבים להסיר אותו, אם ירצו להסיר אותו, זה מותר, אבל

לא חייבים. יש אחד אמר לי: "שמעתי שאם יש לי קעקוע,

אסור להסיר אותו", למה אסור? זה לא נכון, אם ירצה - מותר

להסיר אותו, אם לא ירצה - ישאר איתו, יעבור לו

קדוש יאמר לו

תראו מה זה יראת שמים של עם ישראל, במקום לשים קעקוע

בגוף, אדם שם כמה קעקועים בנשמה. הכוונה היא ׇחׇ ק ָָנַתַ ן

ְוְֹלֹא ַַיֲעֲבֹוֹר )תהלים קמח, ו( שהכל כמו שה' רוצה - בקדושה,

ביראת שמים, באהבת השם, באהבת התורה הקדושה,

באהבת המצוות ואהבת המעשים הטובים, כל זה, עומד

לזכות גדולה מאוד מאוד לעם ישראל. אדם שנזהר למען

קדושת הנשמה שלו, אשריו ואשרי חלקו, ָקָ ד ֹֹוׁשׁ ֵֵי ָָאֶמֶ ר ל ֹֹו

)ישעיהו ד, ג(. וזו נשמה של כל יהודי, היא חצובה מתחת כסא

5 הכבוד. ולכן, כמה צריך לשמח כל יהודי, ולשמור על כל יהודי כמו צריך

פעם אחת החזון איש ע"ה, לפני 75 שנה, היה בבני ברק. איזה

ילד אחד שהיה בחור ישיבה, קצת כעס עליו הרב שלו וסילק אותו

מהישיבה. התלמיד הזה פנה לחזון איש ואמר לו: "רבנו, אני לא איזה

אחד בעייתי כל כך, לא איזה אחד מקולקל שעושה שטויות יותר

מדי, הייתה תקלה קטנה עם הישיבה, ואני לא שם". החזון איש ראה

שהוא באמת איש צדיק וירא ה', ועל התקלה אפשר להתגבר, יותר

זה לא יקרה. שלח לראש הישיבה: "אני מבקש להחזיר את התלמיד

הזה, למה? אתה מוציא אותו מהישיבה, אתה מסלק אותו והוא ילד

טוב, לא בעייתי, זה נקרא "דיני נפשות". כי הוא ילד צדיק, ילד טוב,

אבל מי ידאג לו?! אז זה נקרא דיני נפשות, בגלל זה אסור ותחזיר

אותו!".

אותו ראש ישיבה היה אדם עצבני מטבעו, ולא הסכים. הוא אמר

לחזון איש: "רבנו, זה או אני או התלמיד הזה בישיבה - או אני או

הוא". אמר לו החזון איש: "בוא אני אסביר לך משהו בהלכה: 'דיני

נפשות', פירושו להרוג מישהו. בשביל להרוג מישהו צריך לדון על

זה ב'סנהדרין' של עשרים ושלושה דיינים. 'דיני ממונות', כסף -

מספיק דיין אחד" )בעיקרון צריך שלושה דיינים, אבל אם דיין אחד מקובל

על שני הצדדים - מספיק דיין אחד(. כל אחד היה אומר "בטח שהתלמיד

יצא מהישיבה", אבל החזון איש אמר לו: "תקשיב טוב, כלפי הילד

הזה זה דיני נפשות לזרוק אותו, בשביל זה צריך סנהדרין של עשרים ושלושה, ואתה לא ישבת יחד עם עשרים ושלושה תלמידי חכמים

גדולים לשאול אותם 'האם לסלק אותו מהישיבה או לא'. אבל

אתה, מה אתה מאיים עלי? שאתה תעזוב, אם אתה תעזוב - זה דיני

ממונות, כי זו המשכורת שלך, זה כל הדיון - המשכורת שלך. אז זה

ביחידי, לך הביתה, תהיה בריא". והילד הזה חזר לישיבה. )שמעתי

מהרב מרדכי הלוי אנגלמן מראשון לציון, שהיום הילד הזה הוא תלמיד

חכם מפורסם בבני ברק, פוסק גדול בהלכה וירא שמים(.

גם אם אדם חושב לפעמים איזה דבר, ההוא עושה איזו טעות,

וההוא.. כמה זהירות צריך ב'פגם הלשון'. אתם יודעים, בית המקדש

הראשון, למה נחרב? כי היו בו שלוש עבירות חמורות: .1 עבודה

זרה. .2 גילוי עריות. .3 שפיכות דמים. במקדש השני לא היה את

כל זה, לא היתה בו עבודה זרה, לא היה בו גילוי עריות לא היתה בו

שפיכות דמים, לא היה את כל זה, במקדש ראשון היה את זה, אבל

במקדש שני לכולם היה טלפון כשר, אפילו בלי קליטה בכלל, "הלו,

הלו, הלו" - אין קול ואין עונה, משהו.. זה הכי מהודר שאין קליטה.

אבל, על מה נחרב המקדש, אתם יודעים על מה? שנאת חינם! כל

אחד ואחד היה מדבר לא טוב על השני. אומרת הגמרא )יומא ט, ב(

על מה נחרב? על 'לשון הרע'. לכן, אדם צריך לדעת ש -''שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו''

ההודאה לה' על ארץ הקהיום הזה )יום העצמאות( כל עם ישראל עשו יום של הודאה 

לה' על ארץ ישראל. הייתי קצת בדרכים, איפה שראיתי עשן 

עולה, אמרתי בלב: "זה חשוב אצל השם יתברך ביותר. למה? 

אפילו העשן הזה, של הודיה לה' כמו 'מזמור לתודה' במזבח, 

שעולה לרצון לפני ה'", ככה בכל מקום ומקום ה' שמח בכם. 

וה' ישמח את כל הקהל הקדוש ודש כמו 'מזמור לתודה' במזבח

"היום הזה ככה והיום הזה ככה"

הגאון מוילנא ע"ה, שהיה חי לפני 220 שנה, הוא עצמו היה

ליטאי ולא קשור למדינה, אבל הוא כותב: "ה' באייר הוא

יום גדול", ולא פירט למה, על מה? למה? רק כתב: ה' באייר

הוא יום גדול. המסר שבזה, לא לדבר על אף אחד, יש אחד

שאומר "היום הזה ככה והיום הזה ככה", צריכים להודות

לה' וצריכים להסתכל על כל החסדים שה' עושה איתנו, לא

לקנטר אף אחד. בסופו של דבר, נכון, ה' הוא מציל אותנו,

אבל כל אחד יודע שצריך השתדלות לפעמים, וכל אחד יודע

כמה עוגמת נפש ח"ו אדם עובר, וכל זה לפעמים מכל מיני

הצקות של אחרים. לכן, אשרי אדם שלא מדבר על שום יהודי

ידעו להעריך את הזכות

היום הזה יום של הודאה להשם על ארץ הקודש. יש

כאלה שיותר הבינו את זה ויש כאלה ש-פחות הבינו

את זה. אבל באמת, זה יום שהוא כולו מלא הודאה לה'.

מרן הרב עובדיה פסק ב'יביע אומר' חלק ט', שביום הזה

לא יאמרו תחנון. למה? אלה הצדיקים, הזקנים הללו

וניצולי השואה, ידעו להעריך את הזכות שנמצאים בתוך

ארץ הקודש, הזכות שלהם גדולה כל-כך, כי הם הגנו

ושמרו על העם, ובגלל זה ה' שמח בהם שמחה גדולה!

אדם צריך הכרת הטוב.

זה לזכות עם ישראל

אדם שה' מזכה אותו שכל דבר הוא עושה בקדושה וביראת

שמים, להשתדל להרחיק מהבית דברים שהם לא טובים,

דעות שהן לא טובות, זה לזכות עם ישראל. אתם ראיתם מה

קרה ביום העצמאות שהיה עכשיו? כל הערים בארץ ישראל,

לכולם יש 'יום שכולו תורה', בכל עיר ועיר עושים 'יום שכולו

תורה' ומארגנים דברים נפלאים כל-כך ביום הקדוש הזה, אשריכם ישראל.