"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'” (ויקרא כה,א-ב). התורה מחברת בין שמיטה להר סיני, ובהמשך התורה שוב חוזרת על הקשר לסיני, בעניין הברכות וקללות (כו,מו) ובסוף בחקתי (כז,לד). מסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת המקרא' פרשת "בהר") שבכל אחד מאלו יש עניין חשוב שלכן היה צריך להנתן במיוחד דווקא בסיני: בשמיטה הארץ צריכה להוציא פי שלוש תבואה, שזה חורג מדרך הטבע, ולכן היה צריך להקבע עוד קודם שנקבע העולם כטבעו, ולכן זה קשור למעמד סיני שאז נקבע העולם סופית. אותו דבר פרשת הברכות והקללות, כדי שיתקיים בעולם דברים אלו שהם ניסים שחורגים מדרך הטבע זה צריך להקבע עוד בסיני. ועניין החרם זהו גם מקור הסמכות של משפטי המלוכה שחורגים ממשפטי התורה ולכן היה צריך לקבוע סמכותם יחד עם משפי התורה עוד בסיני כדי שיהיה להם סמכות. אולי אפשר שהתורה רמזה על שלושתם כאן בסוף ויקרא (ואף ברוב השנים הפרשות מחוברות) כרמז שויקרא זהו ספרם של כהנים – ספר עבודת המשכן, שבא לתקן את העולם להיות בית שכינה לה', לכן מרמז שזהו ייעודם של כל ישראל, שאנו המשכם של האבות, שה' בחר בהם ובנו כהמשכם להיות מגלי שמו בעולם ע”י התורה, ולכן קיבלנו את התורה בסיני, ולכן מתגלה כעין רמז כנגד האבות, שבמצוות אלו יש כעין גילוי של האבות. מצוות השמיטה חלה מהתורה דווקא כשבנ”י יושבים בארץ, לכן זה כמרמז על יעקב אבינו שלו נולדו שבטי בנ”י, כרמז ששמיטה תלויה בכלל בנ”י ולכן זה מרמז על יעקב. או שזה כנגד אברהם כיון שלו נאמר במפורש הציווי ללכת לא”י ("לך לך”) ולכן רומז על ישיבת בנ”י בא”י. בפרשת הברכות והקללות יש עניין שיש הבדל בין היחיד לרבים, שכל מה שנאמר ברכות או קללות שייעשה ע"פ מעשינו זה דווקא נאמר על הרבים, אבל ליחידים אין זה חל ע"פ מעשיהם, שאין שכר ועונש בעוה"ז אלא היחיד מקבל את שכרו בעוה"ב (ראה 'תורת המקרא' פרשת “בחקתי", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). לכן זה מתגלה כעין יצחק אבינו, שהיה רעב בארץ ובכ”ז ה' אמר לו שלא לרדת כיון שהוא עולה תמימה (ב”ר סד,ג), שלא כאברהם ויעקב שירדו ברעב למצרים; שזהו כעין שיש הבדל בין היחיד לרבים, שיצחק בשל מעלתו הייחודית לא הורשה לרדת מהארץ, אבל לכל השאר (כעין הרבים) אין בעיה לרדת; ובפרט שהם הולכים להפיץ שם את האמונה בה' (ראה 'תורת המקרא' “לך לך” אות א' למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א) כך שזהו כעין גילוי של רבים. סיום בחקתי שזהו שורש משפטי המלוכה זה קשור לאברהם אבינו שהיה בו גילוי של מלך, כמו שאמרו לו בני חת: “שמענו אדני נשיא אלקים אתה בתוכנו במבחר קברינו קבר את מתך איש ממנו את קברו לא יכלה ממך מקבר מתך” (בראשית כג,ו), שהוא כעין מלך ולכן יש לו דינים מיוחדים משאר העם, ולכן אף אחד לא ימנע ממנו לקבור את שרה. או שזה כנגד יעקב כיון שבו מתגלה בבניו שבטי בנ"י, שהם היסוד של הכח שמוענק למלך, שמשפטי המלוכה הם מכח הסמכות שכלל ישראל נותנים לו, ולכן זה מרמז על יעקב. שכך מרמז שהתורה נתנה לנו מסיני (כנאמר בשלושתם) וראוי שנקבל את התורה מכח זכות האבות, שמתגלה בנו. עוד נראה שמתן תורה העמיד את קיום העולם ('דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא): "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' [שבת פח,א]), וכן מעמיד כל רגע בהיותו רגל משלושת רגלי העולם: 'שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות א,ב). לכן נרמז בהקשר לסיני שהעמיד את העולם רמז כנגד שלושת רגלי העולם. בשמיטה בא לידי גילוי שיא החסד שנעשה בין אדם לחברו, שמפקיר את שדהו וכל אחד בא ולוקח, וזהו כנגד 'חסד'. הברכות והקללות זהו גילוי של יד ה' בעולם, שזהו גילוי של שם ה' שפועל בעולם, ולכן קשור לעבודת המקדש שמטרתה הבאת גילוי שכינה בעולם, שכך גם ע”י הברכות והקללות רואים כולם את שם ה' שפועל בעולם, ולכן זהו כנגד 'העבודה'. דיני המלכות כעין מקבילים לדיני התורה, שהם באים להשלים את התורה (שלא יהיה נבל ברשות התורה וכדו', ראה 'תורת המקרא' פרשת “שופטים”, למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א), ולכן זהו כגילוי של 'תורה'. עוד נראה שנרמז על סיני שהיה נקודת שיא בגילוי שכינה, כרמז שכך אנו מקדשים את העולם לה', וזה נעשה ע"י כח של שלושה יסודות בקדושה – תורת ישראל בנ"י וא"י; ששמיטה זהו שיא במעלת קדושת א”י, הברכות והקללות שנעשה בעולם בעקבות קיום התו”מ זהו גילוי שיא של גילוי השפעת קדושת התורה בעולם, וסמכות המלך שזה מגיע מכח הסמכות שנתנה לו מבנ”י זהו גילוי שיא במעלת קדושת בנ”י.