"ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנת כאשר יחנו כן יסעו איש על ידו לדגליהם" (במדבר ב,יז). 'כיצד היו ישראל מהלכין במדבר? רבי חמא בר חנינה ורבי הושעיה; חד אמר: כתיבה, וחרנה אמר: כקורה. מאן דמר כתיבה (שם): "כאשר יחנו כן יסעו". מאן דמר כקורה (במדבר י): "מאסף לכל המחנות לצבאותם". מאן דמר כקורה ומה מקיים כתיבה "כאשר יחנו כן יסעו"? מה בחנייתן על פי הדיבור אף בנסיעתן על פי הדיבור. ומאן דמר כתיבה מה מקיים כקורה "מאסף לכל המחנות לצבאותם"? לפי שהיה שבטו של דן מרובה באוכלוסין היה נוסע באחרונה, וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו, הה"ד (במדבר י): "מאסף לכל המחנות לצבאותם"' (יר' עירובין ה,א). 'חד אמר כתיבה. כך היו נוסעין הד' דגלים - דגל מחנה יהודה במזרח וכו', דכתיב "כאשר יחנו כן יסעו"; ואידך אמר כקורה, זה אחר זה, דכתיב בדגל מחנה דן "מאסף" וגו', וש"מ כקורה היו מהלכין. מה בחנייתן ע"פ הדיבור וכו'. ולא שהיה מסען ממש כחנייתן. ומ"ד כתיבה מה מקיים. מקרא דש"מ כקורה דכתיב מאסף? וקאמר לפי שהיה שבטו של דן מרובה באוכלסין וכו', והיו משגיחין על הדבר הזה, ולפיכך נקרא מאסף לכל המחנות' (פני משה). נראה שחלקו בצורת המסעות האם היו ישראל בצורה של תיבה או קורה, כרמז כנגד מטרת הליכתם, שזהו ללכת לא"י שם מקום גילוי התורה ומצוותיה, שעיקר מצוות התורה מתקיים דווקא בא"י: 'ד"א: "ואבדתם מהרה" - אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר (ירמיה לא): "הציבי לך ציונים" - אלו המצות שישראל מצויינים בהם' (ספרי; עקב, מג). וכן עיקר לימוד התורה במעלתה זה דווקא בא"י: 'ד"א: "ואבדתם מהרה" - מהרה אתם גולים, ואי אתם נכנסים לארץ טובה. כיוצא בה אתה אומר: ר' יהודה אומר: "טובה" זו תורה, וכן הוא אומר (משלי ד): "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"' (שם) הרי שחיבר ר"י את התורה לא"י; וכן: '"אשר שם הזהב", אלו דברי תורה, שהן נחמדין מזהב ומפז רב. "וזהב הארץ ההיא טוב", מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י. "שם הבדולח ואבן השוהם" וגו', מקרא משנה ותלמוד ותוספתא ואגדה' (ב"ר טז,ד). לכן חלקו על צורת ההליכה של המסע לא"י, האם מתגלה בצורה של תורה או מצוות. למ"ד כקורה זהו כרמז על המשכן שבנוי גם מקורות - קרשי המשכן (וכן המקדש היה בנוי מקורות עצים)  שזהו רמז לעשיית העולם כמקום מקדש לה', מקום לשכינת ה', שזה נעשה ע"י שיתגלה רצון ה' בעולם, שזהו ע"י גילוי רצון ה' בכל פרט בעולם, שזהו ע"י קיום המצוות בכל פרטי העולם, שכך הליכה כקורה כרמז לתיקון העולם בגילוי שלם של המצוות שנעשה בא"י. לעומתו למ"ד כתיבה מרמז על לימוד תורה, שזהו כעין הארון שהוא עשוי כתיבה (אמנם לא ריבוע אלא כמלבן, אולם כעין תיבה שכעין ריבוע ולא ארוך כקורה), ובו לוחות הברית שבהם גנוזה כל התורה ('חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה): "ממולאים בתרשיש", כימא רבא. רשב"ל כד הוה מטי הדין קרייה הוה אמר: יפה למדני חנניה בן אחי רבי יהושע, מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה' [יר' שקלים ו,א]). שכך שניהם משלימים את גילוי מעלת א"י בתורה ומצוות; אולי אפילו היו זמנים שהלכו כך והיו זמנים שהלכו כך (כשיטה שאין מחלוקת במדרשים, כמו שמרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א היה אומר, והיה מביא דוגמאות כיצד לחבר בין מדרשים, שהכל נכון אלא הם גילויים מצדדים שונים של אותה מטבע). לכן לעומת ההליכה במסעות שחלקו, בחניה לכו"ע חנו בצורת תיבה, שזה מפורש בפס'; כיון שבחנייתם במדבר היה בזה עניין שילמדו תורה וכך התורה תספג בהם, ולכן זה מתגלה כתיבה שמרמז על התורה: 'והקיפן במדבר ארבעים שנה. אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מוליכן דרך פשוטה, עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה; אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר, והתורה מתיישבת בגופן' (תנחומא "בשלח" סימן א). נראה שלכן גם למדו כל אחד ע"פ שיטתו את הפס' של הדעה השניה, שלמ"ד שהלכו כתיבה מה שנאמר ששבט דן מאסף בסוף הכוונה שהיה מחזיר אבידה שאיבדו בדרך, כעין רמז לדעת תורה שנאבד מהאדם בשל חטא עץ הדעת שפגם את דעת האדם שהיתה ישרה כרצון ה'; שכך מרמז ששבט דן היה מרובה באוכלוסין כרמז לגילוי אדם, והחזרת אבידה כרמז להחזרת הדעת הנכונה ע"י לימוד תורה. ולמ"ד שהלכו כקורה הוא מסביר את הפס' שנאמר "כאשר יחנו כן יסעו", שהכוונה שע"פ דבר ה' נסעו, שזהו כעין מצוות שפועלים במציאות ע"פ דבר ה' (שציוונו בתורה). אולי גם אפשר שמחלוקתם מגלה על צורות שונות של גילוי התורה, שיש תורת א"י ויש תורת חו"ל: '"על הגאולה" - זה תלמוד ירושלמי, "ועל התמורה" - זה תלמוד בבלי' (זוהר חדש, רות), למ"ד כתיבה זה כנגד תורת חו"ל, שהתורה תמורה לכל, שמתרחקים מכל המציאות ומתרכזים אך ורק בתורה בלבד. לעומתו למ"ד כקורה זה כנגד תורת א"י שהיא גואלת הכל, מעלה את כל המציאות לגילוי תורה וקדושה בעולם בכל פרטיו, ולכן זהו כקורה כעין רמז למשכן שכנגד כל הבריאה: '"אלה פקודי המשכן", זה שאמר הכתוב: "ה' אהבתי מעון ביתך" (תהל' כו ח), זה ההיכל שהוא מכוון במקום משכן כבודך. אמר רבי שמעון בן יוחאי: זאת אומרת, שההיכל שלמטה מכוון כנגד היכל של מעלה, שנאמר: "מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך" (שמו' טו יז). אמר רבי יעקב ברבי אסי: למה הוא אומר: "ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך" (תהלים כו ח)? בשביל ששקול כנגד בריאת עולם' וכו' (תנחומא "פקודי" סימן ב). שהמשכן כנגד הבריאה, והוא מכוון כנגד היכל של מעלה, שמעלה את כל המציאות שנבראה בעולם לקדושה, לההפך להיות העולם כולו משכן לה', שזהו תורת א"י, שהיא התורה בשלמותה כראוי, שגואלת את העולם כולו. שזה העיקר ולכן אמר שנסעו כקורה, ובפרט שנסעו לא"י. ולמ"ד כתיבה, כרמז לתורת חו"ל, הוא בא להשלים שיש גם תורה כזו, ובפרט שהמסע היה במדבר, מחוץ לא"י, ולכן הוא מרמז על תורת חו"ל. ובחנייתם היו לכו"ע כתיבה כיון שלא נסעו אז לכיון א"י, אלא חנו במקומם במדבר, ולכן אז נרמז על התורה של חו"ל; או (למ"ד כקורה בנסיעה) זה בא ללמד כהשלמה, שמכח התורה, שזהו בחנייתם כתיבה, באים לגאול את כל המציאות בעולם שזה מתגלה בנסיעתם כקורה (כעין שמתקדמים בנסיעה, כך מתקדמים בתיקון וקידוש העולם במשך הזמן), ולכן למדו את הפס' של נסיעה כחניה לעניין שזה ע"פ ה', כרמז שאע"פ שמתעסקים בכל הצדדים החומריים, הכל גילוי של רצון ה', גילוי רצון ה' בתורה כמתגלה בתורת א"י שמעלה את הכל לה'. ולמ"ד כתיבה לומד את הפס' על שבט דן שהוא מאסף שהכוונה שהיו אנשים רבים והיו מאספים אבידות, שזהו כרמז לזמן הגלות (בחו"ל) שם מתגלה תורת חו"ל, כרמז לאנשים האובדים בגלות, כעין הנאמר: "ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים" (ישעיהו כז,יג). אולי גם למ"ד כקורה רמז שבאים לא"י כדי ליישבה, וזהו כקורת בית; ולמ"ד כתיבה רמז לכיבוש א"י שהיו הולכים עם הארון במחנה המלחמה. שזהו שני חלקי מצוות ישוב א"י, לכבוש שלא תהיה בידי זרים וליישב את הארץ שלא תהיה שממה: 'שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא'ל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה' (השגות הרמב"ן לספר המצוות; עשה ד). (או ששניהם משלימים, שלמ"ד כקורה מרמז על יישוב הארץ, ולמ"ד כתיבה מרמז על התורה, שיישוב הארץ זהו גילוי תורה).