[1]  מ,יא: וּרְאֵה כָל-גֵּאֶה, וְהַשְׁפִּילֵהוּ: ש: מיהו שורש הרע בעולם לפי דברי ה' לאיוב? ת: האדם הגאה, המתגאה בכוחו – הוא שורש הרע לאדם, ואותו הצדיק אמור לנצח. פרק מ' ופרק מ"א מציגים את דרך ה' למלחמה בגאה, כגון: הַכְנִיעֵהוּ (יב), טָמְנֵם בֶּעָפָר יָחַד (יג), שִׂים-עָלָיו כַּפֶּךָ (לב). תיאורו של הגאה: סְבִיבוֹת שִׁנָּיו אֵימָה (מא,ו), מִפִּיו, לַפִּידִים יַהֲלֹכוּ (מא,יא), מִנְּחִירָיו, יֵצֵא עָשָׁן (מא,יב), לִבּוֹ, יָצוּק כְּמוֹ-אָבֶן (מא,טז). רק ה' יוכל לו: אֵת-כָּל-גָּבֹהַּ יִרְאֶה; הוּא, מֶלֶךְ עַל-כָּל-בְּנֵי-שָׁחַץ (מא,כו).

[1]  מב,ז:  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי, חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ: ש: מדוע ה' פונה דווקא לאליפז ולא לכל הרעים יחד? ת: אליפז היה היוזם של ביקור הרֵעים אצל איוב: וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלֹשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב, אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו, וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ, אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי; וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו, לָבוֹא לָנוּד-לוֹ וּלְנַחֲמוֹ (ב,יא), והוא היה ראשון המדברים אל איוב: וַיַּעַן, אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי; וַיֹּאמַר (ד,א). אילולי הוא, כנראה שני הרֵעים האחרים לא היו באים כלל.

[1]  מב,יד: וַיִּקְרָא שֵׁם-הָאַחַת יְמִימָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית קְצִיעָה; וְשֵׁם הַשְּׁלִישִׁית, קֶרֶן הַפּוּךְ: ש: מדוע הוזכרו שלוש בנות איוב בשמותיהן, ואילו שבעת הבנים לא הוזכרו בשמותיהם? ת: נראה לי ששמות בנות איוב מבטאות את המהפך שחל בנפשו של איוב. השמות מבטאים חזרה לימים טובים (ימימה), ללא סטיות מדרך ה' (קציעה), היפוך הגורל מרעה לטובה (קרן הפוך). ה' לא הסביר לאיוב מדוע הביא עליו את הצרות שחווה, ואיוב יכול היה לחשוב שלא הקפיד מספיק על בנותיו הראשונות, בעת שאחיהם קראו להן למשתה: וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה, בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ; וְשָׁלְחוּ, וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם, לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, עִמָּהֶם (א,ד). יופין של הבנות (וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת, כִּבְנוֹת אִיּוֹב--בְּכָל-הָאָרֶץ; טו) מעיד שה' קיבל את תשובתו של איוב, וגמל לו במאה וארבעים שנות חיים טובים.

חזק חזק ונתחזק, הושלם פירוש אי"ם לספר משלי ולספרי אמ"ת.

חמש מגילות:

שיר השירים, רות, איכה, קהלת, אסתר

שִׁיר הַשִּׁירִים

[1]  שיר השירים א,א: שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה: ש: האם המונח 'שיר השירים', הוא שיר המורכב משירים? ת: לא, כאן מדובר על שיח המציג איש ואישה – זוג אוהבים והעובר עליהם. הצורה הספרותית הנקרא 'שיר' מוכרת לנו כחיבור ספרותי המורכב משורות קצרות, לעתים מחורזות, ומכאן ש'שיר השירים' אמור להיות צורת השיר במיטבו המֵרבי. מכאן ש'שיר' אינו רק טקסט בעל שורות קצרות ומחורזות, אלא כטקסט רגשי, כגון: הַגִּידָה לִּי, שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, אֵיכָה תִרְעֶה (ז), הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים (טו), ועוד ועוד. והטקסט כאן הוא מאד מאד רגשי, עד כדי קדושה, ורומז על תהליכים העוברים על עם ישראל ויחסו עם ה'. על כן הספר מהווה שיר של השירים – 'שיר השירים'.

[1]  ג,ז: הִנֵּה, מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה--שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים, סָבִיב לָהּ:  מִגִּבֹּרֵי, יִשְׂרָאֵל: ש: האם שלמה, כותב ספר 'שיר השירים' מתכוון כאן למיטה שלו עצמו? ת: כן, אמנם מדובר בשלמה בגוף שלישי (מטתו) וכן בהמשך: אַפִּרְיוֹן, עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה (ט), אך מדובר בזוג הנאהב, הנאחז במלך שלמה כמגינו. שלמה המלך שכותב את 'שיר השירים' מכיר בכוחו כמגן האומה, דמות האישה בשיר שכתב.

[1]  ה,ב: קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי--שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל: ש: מדוע יש דגש ברי"ש של המילה שֶׁרֹּאשִׁי, הרי רי"ש נחשבת אות גרונית ואינה מקבלת דגש? ת: יש כאן הדגשה מיוחדת, דיבור במנגינה ובאווירה של לחץ, שבעת גאולה (קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק), יש צורך במאמץ מיוחד להיפתח לקראת הגאולה, וכאילו להזיע מרוב מאמץ, כאילו הראש נמלא טל וקווצות השיער נרטבות כרסיסים. לכן גם הרי"ש מקבלת דגש שלאחר תנועה קטנה – הסגול שבשי"ן לפניה.

[1]  ח,ג: שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי, וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי: ש: למי מופנה הדיבור הזה בגוף שלישי, הרי הפסוקים הקודמים בפרק ובפרק שלפניו (לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה ;ז,יב; שָׁם אֶתֵּן אֶת-דֹּדַי, לָךְ; ז,יג) מדברים בגוף שני: מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי (ח,א), אֶנְהָגְךָ, אֲבִיאֲךָ אֶל-בֵּית אִמִּי--תְּלַמְּדֵנִי; אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח (ח,ב)? ת: נראה שהדיבור של בני הזוג הנאהבים מתנתק באחת, ומופנה אל החברות של האישה – בנות ירושלים. השיח עם בנות ירושלים נמשך עד לגילוי הלב: אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו, כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם (י).

[1]  ח,יב: כַּרְמִי שֶׁלִּי, לְפָנָי; הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה, וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת-פִּרְיוֹ: ש: האם הנוטרים בפסוק זה הם אותם הנוטרים מהפסוק הקודם: כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן, נָתַן אֶת-הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים (יא)? ת: נראה שהנוטרים בפסוק י"ב הם שומרים מזדמנים (הלמ"ד מנוקדת בשווא), ואילו הנוטרים -  השומרים בפסוק י"א – הם השומרים של שלמה המלך, שהרי כאן הלמ"ד מנוקדת בפתח, המורה על נוטרים מסוימים. כאשר האישה מוותרת על 'האלף' כסף שלה לטובת המלך שלמה, נוצר איחוד בין רכוש המלך לרכוש העם, וכל נוטר רשאי לבוא ולצרוך את פרי הכרם (יב).

רוּת

[1]  רות א,טו: וַתֹּאמֶר, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ, אֶל-עַמָּהּ, וְאֶל-אֱלֹהֶיהָ: ש: מה מגדיר את דתו של אדם? ת: נראה כי דתן של ערפה ורות נקבע לפי הסביבה בה הן חיות. כל עוד ערפה הייתה כלתה של נעמי, ודבקה בה, הרי דתה כדת נעמי – יהודית, וכאשר נעמי מציעה לה לחזור אל בית אביה במואב, היא גם שבה אל אלוהיה, דת מואב. גם תשובת רות לנעמי מציגה זאת: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי (טז), כלומר מקום וסביבה מגדירים את הדת, אם אדם חי לפי דת המקום.

[1]  ב,ט: וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן--הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים, לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ: ש: האם היה חשש שהנערים הקוצרים היו נוגעים בנשים המלקטות? ת: כן, בועז מכיר את המציאות הזאת, ומבשר לרות שציווה את הנערים שלא לגעת בה. גם נעמי אומרת כך לרות: טוֹב בִּתִּי, כִּי תֵצְאִי עִם-נַעֲרוֹתָיו, וְלֹא יִפְגְּעוּ-בָךְ, בְּשָׂדֶה אַחֵר, כלומר החשש היה ידוע, ואולי אף מקובל בציבור.

[1]  ג,ג: אַל-תִּוָּדְעִי לָאִישׁ, עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת: ש: מדוע ממליצה נעמי לרות לחכות שבועז יסיים לאכול ולשתות בטרם תתוודע אליו? ת: גבר לא פנוי נפשית להתוועדויות והיכרויות כל עוד הוא רעב. לאחר מכן נחה דעתו, והוא פנוי. רות הגדילה לעשות ולא פנתה אליו גם לאחר שאכל ושתה, והלך לישון (וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ, וַיִּיטַב לִבּוֹ, וַיָּבֹא, לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה; וַתָּבֹא בַלָּט, וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב; ז).

[1]  ג,טז: וַתָּבוֹא, אֶל-חֲמוֹתָהּ, וַתֹּאמֶר, מִי-אַתְּ בִּתִּי: ש: האם נעמי לא הכירה את רות? ת: נעמי ודאי ידעה מי היא, אלא שרות נראתה לגמרי אחרת, היא הייתה מאושרת מדברי בועז: וְאִם-לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי (יג). עוד שמחה רות מהיחס המיוחד שקבלה מבועז: וַתֹּאמֶר, שֵׁשׁ-הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי (יז). שמחתה הייתה כה בולטת, עד שנעמי לא הכירה אותה במצבה השמח.

[1]  ד,יב: וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה: ש: מדוע ברכו הזקנים והעם את בועז בברכת 'כבית פרץ' ולא הזכירו גם את אחיו התאום שנולד ליהודה מתמר, זרח? ת: פרץ היה ידוע כיוזם ופורץ דרך: וַתֹּאמֶר, מַה-פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ (בראשית לח,כט), וזה מה שהיה נחוץ לעם ישראל בימים אלה. זאת מלבד העובדה שידעו כי ששלמון אביו של בועז הוא צאצא של פרץ, ולא של זרח.

אֵיכָה

[1]  איכה א,ח: כָּל-מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי-רָאוּ עֶרְוָתָהּ: ש: מדוע ראיית ערווה גורמת לזילות? ת: בניגוד לתפיסה שערטול גוף אישה מביא לידי תשוקה אל האישה וכיבודה, הכתוב מגלה לנו שראיית ערוותה של אישה גורם לאי-כיבודה, להוזלתה בעיני גברים. אישה המנסה שלא להיחשף, ובכל זאת נחשפת ורואים את ערוותה – הרי שהיא אינה מצליחה לשמור על כבודה.