"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי" וגו' (במדבר טז,א). ' … ומה ראה קרח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל (תנחומא) שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור. אמר קרח: אחי אבא ארבעה היו, שנא' (שמות ו): "ובני קהת" וגו', עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול; מי ראוי ליטול את השניה לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם? והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם! הריני חולק עליו ומבטל את דבריו' וכו' (רש"י). קרח פעל מקנאה וכך נעשה בסוף שבטל מהעולם, שהקנאה היא אחד מהדברים שמוציאים את האדם מהעולם. מובא במסכת אבות: 'רבי אלעזר הקפר אומר: הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם' (אבות ד,כא). 'אמר הקנאה, והתאוה, ואהבת הכבוד, מוציאין את האדם מן העולם - והוא כי באלה המידות או באחת מהן יפסיד אמונת התורה בהכרח, ולא יגיעו לו לא מעלות שכליות ולא מעלות המידות' (פירוש המשניות לרמב"ם). 'והתאוה - המבקש למלאות תאותו באכילה ושתיה ובעילה וכיוצא בהן. והכבוד - שיכבדוהו בני אדם' (ברטנורא). 'הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. דוגמת מאמרו של רבי יהושע במשנה י"א פ"ב: עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין וכו'; שהקנאה נמשכת מעין הרע, והתאוה נמשכת מיצר הרע, והכבוד הוא סבת שנאת הבריות, שאין שנאוי לבריות כמו הרודף אחר הכבוד. שאע"פ שיכבדוהו למראה עיניו ולא למשמע אזניו יוכיחוהו על פניו, הנה בקרבם ישימו ארבם ויחד יתלחשו עליו וישנאוהו. ובמד"ש כתב שמן הכבוד נמשך שישנא לבריות ולא ירצה בחברתם כשלא יכבדוהו כראוי לפי כבודו לפי מחשבתו. מוציאין את האדם מן העולם. במקצת. פירש"י: הקנאה שקנא קרח במשה ואהרן, והתאוה שהתאוה גחזי לקחת ממון מנעמן, והכבוד מירבעם, שנא' (מלכים א' י"ב): "אם יעלה העם הזה לירושלים”, מפני שהיה המלך קורא משנה תורה' (תויו"ט). 'רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה: חמדת הממון, שאדם משתדל להרבותו אפילו בסכנת נפשו, רק מצד קנאת איש מרעהו, שירצה להתעשר כמוהו או יותר ממנו. והתאוה: תאוות הגופניות שיבזבז עבורן לפעמים ממונו וכבודו; וגם מפני תענוג הארציי מתעצל מתורה וחכמה. והכבוד: הוא הגאות, גם עבור זה יבזבז כל אשר לו ויסתכן. מוציאין את האדם מן העולם: מעה"ז ומעה"ב. דמלבד הרעות שיתגלגלו בעה"ז על ידן, ג"כ אין שום חטא בעולם שאין א' מהנ"ל סבה לו' (תפא"י). ראה עוד ב'אבות לבנים' על משנה זו, למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. אולי רמזו חז"ל ששורש קורח היה בקנאתו באליצפן, ולכן זה בא בגילוי של הדברים שמוציאים מהעולם, ולכן בדבריו מול משה זה בא לידי ביטוי בשלוש טענות: 'רב אמר: קרח אפיקרסי היה, מה עשה? עמד ועשה טלית שכולן תכלת, אתא גבי משה. א"ל: משה רבינו, טלית שכלה תכלת מה שתהא חייבת בציצית? אמר לו: חייבת, דכתיב: "גדילים תעשה לך" וגו'. בית שהוא מלא ספרים מהו שיהא חייב במזוזה? אמר לו: חייב במזוזה, דכתיב: "וכתבתם על מזוזות ביתך" וגו'. אמר לו: בהרת כגריס מהו? אמר לו: טמא. פרחה בכולו? אמר לו: טהור. באותו שעה אמר קרח: אין תורה מן השמים, ולא משה נביא ולא אהרן כהן גדול' (יר' סנהדרין י,א). אולי למדו שאמר שלושה דברים אלו כרמז לטענותיו; שלמדו מהסמיכות לפרשת ציצית שקורח טען על ציצית (תנחומא "קרח" סימן ב). לכן למדו כהמשך לזה שטען על ציצית תכלת, שצבע התכלת מרמז לרקיע ולכסא ה': 'תניא היה ר' מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד, שנאמר (שמות כד, י): "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר", וכתיב (יחזקאל א, כו): "כמראה אבן ספיר דמות כסא"' (מנחות מג,ב), שזהו גילוי בארץ (בציצית) לשמים, לכן הביא את זה כפתח לטענתו שאין התורה (שמשה הביא לארץ) משמים. ולכן המשיכו לדרוש שיצא נגד משה ואהרן, ולכן ביטא זאת בבית מלא ספרים, כגילוי נגד משה שהוא מביא התורה [ס"ת] (וזהו שטען שאינו נביא, שמשה היה בדרגת נבואה גדולה שזכה להביא את התורה), ובהרת כרמז לאהרן הכהן שהכהנים הם הקובעים האם האדם מצורע (שהם רואים את הצרעת וקובעים, ולכן טען בצורות שונות של הבהרת האם טמא או טהור). אולם אפשר גם שנרמז בדבריו ששורשו של קרח הוא בדברים המוציאים מהעולם (שבא מכח קנאה), לכן התגלה אצלו שלוש טענות: במצוות ציצית יש כח למניעת קנאה: “והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם" (במדבר טו,לט). '"ולא תתורו אחרי לבבכם" – כמו (במדבר יג) "מתור הארץ", הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות' (רש"י). הרי שהציצית נגד קנאה (שחומד מה שרואה). במצוות מזוזה מרמז לבית, כרמז לעושרו של האדם שנמצא בביתו; וכן בית מלא ספרים מראה שיש לו הרבה מאוד כסף (שהרי ס"ת יקר ביותר), ולכן זה התגלה בדבריו כגילוי שורש תאוה. בהרת זהו צרעת, שאנשים נרתעים ממראה המצורע, והוא מוצא אל מחוץ למחנות כעין מושלח בביזיון, שזהו כגילוי של כבוד, שנפגם אצל המצורע. שכך התגלה בדבריו כנגד שלושת הדברים, שהוא קשור אליהם כיון שמתגלה אצלו שנפעל מקנאה שזהו אחד מהשלושה. אולי נאמר על שלושת הדברים שהאדם יוצא מהעולם, שזה כרמז שבדברים אלו פוגע בגילוי של העולם ולכן מוצא ממנו. שהעולם עומד על שלושה דברים: 'שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות א,ב). בלימוד תורה יש גילוי כנגד קנאה, שהאדם לא מתקנא בתלמידו שלימד לו תורה: 'דאמר רב יוסי בר חוני: בכל אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו' וכו' (סנהדרין קה,ב). בעבודה, בחלק מהקרבנות הכהנים מקבלים את חלקם לאכילה (וכן מקבלים מתנות כהונה, כיון שמופרשים לעבודת ה' ולכן לא הולכים לעבוד ולהתפרס מזה, אלא מקבלים מעט בשביל חייהם) ולכן זה קשור לתאוה, שמסתפק במועט שניתן לו (כעין: 'איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר (תהלים קכח ב): "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ"' [אבות ד,א]). בגמ"ח יש גילוי כנגד כבוד, שמכח הגמ"ח נעשה לו כבוד ראוי: 'איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר: (שמואל א ב ל): "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ"' (שם). (או שכבוד זה גילוי כנגד תורה, כיון ש'איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר (תהלים קיט צט): "מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְו‍ֹתֶיךָ שִׂיחָה לִי"' [שם], כך שלומד תורה גם מקטנים, כך 'שאינו חס על כבודו'; [ברטנורא]. קנאה כנגד גמ"ח, שלא חושב לעצמו שלאחר יש יותר ממנו [שכך מגיע לקנאה] ולכן מוכן ללכת לעזור לחברו שצריך ממנו עזרה; שלא חושב שיש לו הרבה ולכן יכול להתסדר בעצמו, ובכ”א מקנאתו הוא נעשה שונא לחברו ולכן לא יבוא לעזור לו). כך שבפגם בשלושת הדברים האלו פוגם ביסודות העולם, ולכן מוקא מהעולם. אולי אפשר שהקנאה זה גילוי של לקיחת האדם מחברו, שמקנא ורוצה לקחת בעצמו מחברו, תאוה זה האדם לעצמו, שרוצה למלאת כרסו וכדו', וכבוד זה שרוצה שחברו יתן לו (שיכבדו); שזהו שלושה סוגים של גילוי רצון האדם לרעה. ע"פ התפא”י אפשר ששלושת הדברים הם כנגד שלושה סוגים בגילוים: קנאה קשור לממון שזה דבר פיזי חיצוני לו, תאוה זה לתענוג גופו שזה בגופו עצמו, כבוד זה דבר רוחני. אולי אפשר ששלושת הדברים מוציאים מהעולם כיון שפוגעים בגילוי של כח החיים שבאדם בעולם, שפוגע בנר"ן: הנפש זה הצד שמחיה את הגוף הפיזי, שבתאוה פוגע בזה (שמשתמש בגופו למאכל ושתיה ובעילה וכדו'). הרוח היא הצד של הרגש, שזה נפגם בקנאה, שמרגיש קנאה בחברו, ואף מתמלא עליו כעס בעקבות קנאתו (וזה לא מפסיק, שממשיך לקנאות כל הזמן כי לא יכול לקחת מחברו, ולכן זהו גילוי של הרגש, שאינו מפסיק להרגיש קנאה). הנשמה היא הצד השכלי, שזה נפגם בכבוד, שחושב שהוא בעל מעלה גדולה מחברו ולכן צריך שיכבדו, שחברו יבין שהוא חשוב ממנו ולכן יכבדו. (אולי בחכמת האדם מתגלה חכמה בינה ודעת, ולכן בשלושת אלו פוגם בחכמתו, כמו שמסביר הרב אלמושנינו שמוציא את 'האדם' – את שכלו. בתאוה זה מתגלה בכל דבר אפילו בדברים הכי בסיסים שמתאוה להם, ולכן מתגלה כנגד חכמה שזה כולל גם הבנה רגילה ובסיסית. בקנאה הוא רוצה יותר ממה שיש לו, שזהו כנגד בינה [מבין דבר מתוך דבר] שזהו תוספת על החכמה הידועה לו. גילוי של כבוד בא לידי ביטוי [גם] באדם שנותנים לו להכריע כיון שמכבדים אותו, ולכן זה כנגד הדעת שמכריעה בין דברים). אולי שלושת הדברים מתגלים כעין כנגד גילוי האבות, שכך כשפוגם בזה מתגלה שאינו ראוי להיות בעולם, שהאבות הם היסוד לתיקון העולם שלזה ראוי להתקיים. באברהם התגלה שנתנו לו כבוד והוא לא הסכים להשתמש בזה, שאמרו לו שיקבל קבר בחינם בשל מעלת כבודו ("שמענו אדני נשיא אלקים אתה בתוכנו במבחר קברינו קבר את מתך איש ממנו את קברו לא יכלה ממך מקבר מתך” [בראשית כג,ו]), והוא לא הסכים ("ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחזת קבר” [שם,ט]). ביצחק התגלה היפך מתאוה, שהיה רעב בארץ, ויצחק רצה לרדת למצרים כאברהם אביו שכך יהיה לו מה לאכול, ולא ירד כיון שה' אמר לו להשאר בארץ, אז נשאר ברעב, שהחסיר ממאכלו. (גם ליצני הדור היו אומרים שיצחק נולד מאבימלך ולא מאברהם [רש”י; בראשית כה,יט], כך שבאו לפגום ביחוסו כהמשך אברהם בטענה של תאוה, בעילה). ביעקב התגלה היפך מקנאה, שמהקנאה באו לפגוע בו; שעשו קינא בו על שקיבל את הברכות, ובני לבן קינאו בממונו (בראשית לא,א); ואף הקנאה בין בניו הביאה לנזק, שהיה בצער במשך 22 שנים שחשב שיוסף מת. לכאורה יש עוד דברים שאדם עושה במידות מושחתות שיגרמו לנזק קשה עד מוות, לדוגמה כעס שהאדם אינו שולט בעצמו, למה אמר דווקא אלו? אולי רמז שמוציאים את האדם מהעולם, ולכן רמז כנגד שלושה שלבים בחיי האדם; בצעירותו זה תאוה שרוצה לעצמו הכל, כשגודל ונפתח לעולם הגדול הוא רואה אצל האחרים ומקנא בהם, ובזקנותו אין לו כח פיזי אבל רוצה שיכבדוהו כזקן; כרמז שאדם צריך כל חייו לתקן ולשמור על מידותיו. אולי בא לרמז בשלושת אלו על הנזק שנעשה, כמו שנלמד בתנ"ך על אותם אנשים שנפלו בדברים אלו (כמו שמביא רש”י): קרח (קנאה) חטא בתוך ישראל והביא למות רבים מישראל, גחזי חטא מול אומות העולם (נעמן שר צבא ארם) והפחית בזה את התלהבותו של נעמן מקידוש השם שעשה אלישע שאפילו לא הסכים לקחת כסף (שנעמן הביא הרבה כסף כיון שחשב שידרוש ממנו הרבה), וירבעם פגם למשך דורות רבים (שהמשיכו לעבוד את העגלים שהעמיד); שזה מראה שדברים אלו פוגעים לכל הכיוונים (בתוך ישראל ומחוץ לישראל) והשפעתם קשה לאותו זמן ולדורות. או בדומה, גחזי נענש והצטרע שזהו פגיעה בעצמו, קרח גרם שגם ימותו עדתו שזהו גם רבים הסובבים אותו, וירבעם גרם שיענשו במשך דורות (שחטאו בעגלים שהעמיד); ללמד שדברים אלו יכולים לפגוע בכמה צורות. וכן בדומה בא לרמז שיכולים להפגע בכמה צורות: כעין מיתה, שזהו צרעת גחזי שחשוב כמת (נדרים סד,ב); מיתה ממש שזהו בליעת קרח ועדתו ושריפת המקטירים; או מיתה רוחנית כמו שעשה ירבעם שפגם בעבודת הקודש של ישראל. ללמדך שנפילה באלו יכולה לגרום צורות שונות של מיתה. אולי גם שלושת אלו מרמזים שכל אחד יכול ליפול, ולכן כולם צריכים להזהר במידותיהם (ובפרט בדברים אלו), גחזי היה נער אלישע שזהו כעין אדם שולי (משרת), קרח היה אדם מכובד וחשוב, וירבעם היה מלך שזה שיא החשיבות. ללמדך שכל אדם בכל דרגה יכול ליפול במידות רעות (ובפרט אלו), ולכן יש לאדם להתחזק ולתקן מידותיו.