בס''ד           פרשת בלק: האם על החזן להמתין לרב שיסיים את תפילתו

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה, על בלעם המנסה לקלל את עם ישראל, ולבסוף מברך. אחד מפסוקי הברכות הוא (כד, ט) ''כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר''. כפי שראינו בעבר (בלק שנה ג'), הגמרא במסכת ברכות (יב ע''א) דורשת שהיה מקום לקבוע פסוק זה כחלק מפרשות קריאת שמע, אלא שלמעשה ויתרו, שכן הוספה זו (המחייבת הוספת כל פרשיית הברכות) הייתה מאריכה את התפילה, ולא רצו להאריכה משום טירחא דציבורא. ובלשונה:

''אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא: בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה? משום טורח צבור. מאי טעמא? אילימא משום דכתיב בה: א-ל מציאם ממצרים, לימא פרשת ריבית ופרשת משקלות דכתיב בהן יציאת מצרים! אלא אמר רבי יוסי בר אבין: משום דכתיב בה האי קרא: כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו. ולימא האי פסוקא ותו לא! גמירי: כל פרשה דפסקה משה רבינו פסקינן, דלא פסקה משה רבינו לא פסקינן.''

בעקבות הגמרא הדורשת את הפסוק בפרשה לעניין טירחא דציבורא, נעסוק השבוע בנושא זה. נראה מקורות נוספים בהם התייחסו לטירחא דציבורא בנוסף למקור שלעיל, כגון גלילת ספר תורה בציבור וסגירתו בעת הברכה, המתנה לרב בחזרת הש''ץ, הוספת עולים לתורה, אמירת 'מי שברך' ועוד, והאם הציבור יכול למחול על טרחתו.

גלילת ספר בציבור

הגמרא במסכת יומא (סח ע''ב) כותבת, שכאשר הכהן הגדול היה קורא בתורה בבית המקדש ביום הכיפורים, חלק מהקריאה היה קורא בעל פה[1]. בטעם הדבר מנמקת הגמרא, שהקריאה הנוספת הייתה רחוקה מהקריאה הראשונה, משום כך לא נאה ואין זה כבוד הציבור שימתין כל כך הרבה זמן בדממה, עד שיגללו את הספר למקום המתאים. כמו כן, להביא ספר תורה נוסף הגלול כבר במקום המתאים, גם לא ניתן, שכן יחשבו שיש פסול בספר הראשון. לכן ולמסקנה קוראים בעל פה.

א. הרשב''א (כתב יד, סי' יד) כתב על בסיס גמרא זו, שכאשר ראש חודש חל בשבת, ויש ספר תורה אחד בלבד, אין לגלול מקריאת שבת לקריאת ראש חודש, שהרי יש בכך טרחת הציבור ופגיעה בכבודו שימתין עד שיסיימו לגלול, אלא יש לקרוא את קריאת השבת בספר התורה, וקריאת ראש חודש ניתן לקרוא בחומש וכדומה (שהרי אם התירו לכהן גדול לקרוא בעל פה, קל וחומר שניתן יהיה לקרוא באמצעות חומש, גם אם לא כתוב כספר תורה). ובלשונו:

''שאלת, ראש חודש שחל להיות בשבת שמוציאין שני ספרי תורה, אם אין להם אלא ספר תורה אחד אם מותר לקרוא את המאורע בחומשין שלנו אם לאו. תשובה. מותר לקרות את המאורע בחומש. לפי ששנינו ביומא... ובעשור שבחומש הפקודים קורהו על פה. אלמא מפני כבוד הצבור אסור לגלגל בצבור מפני כבודם, והתירו לקרות בעל פה, ואף על פי שדברים שבכתב אינו רשאי לקרותם בעל פה, כל שכן כאן שקורין הכתב ואין גוללים מפני כבוד הצבור.''

ב. המרדכי (סי' תסג) לעומת זאת חלק וסבר, שבמקרה מעין זה, יש לגלול את ספר התורה בציבור, שכן מוטב שידחה כבוד הציבור, ולא תדחה תקנת חכמים, וכן פסק השולחן ערוך (קמד, ג) שכן כתב שכך המנהג הרווח. כפי שהעירו האחרונים, לא ברור כיצד מסתדרים דבריו עם דברי הגמרא במסכת יומא, ממנה עולה שהעדיפו קריאה בעל פה מאשר גלילת ספר התורה בציבור. על מנת ליישב קושיה זו, העלו האחרונים מספר חילוקים.

כבוד הציבור

א. המגן אברהם (קמד, ז) וערוך השולחן (שם, ו) יישבו, שכבוד הציבור הוא דבר הניתן למחילה (וכפי שראינו בעבר (שמחת תורה שנה ג') במחלוקת הפוסקים ביחס לעליית אשה לתורה). משום כך כאשר מדובר בציבור מצומצם בבית כנסת, ניתן לסמוך על כך שהוא מוחל על כבודו ויכול להמתין עד שיגללו את ספר התורה. לעומת זאת כאשר מדובר בכהן גדול הקורא בבית המקדש, לעיני רבים מעם ישראל, לא ניתן לסמוך על כך שמוחלים על כבודם, ולכן הכהן היה קורא בעל פה.

על בסיס טענה זו כתב הרב משה פיינשטיין (אג''מ ב, לז), שבמקרה בו הוציאו בטעות ספר תורה מארון הקודש, שאינו מסודר לקריאה המתאימה, כיוון שאם יחזירו אותו לארון ויקחו אחר במקומו, יש לחשוש שמא יחשבו שהספר הראשון פסול, לכן אם הציבור לא מתנגד לכך, אפשר לקחת את ספר התורה הראשון שכבר הוציאו, ולגלול אותו על הבמה למקום הקריאה. ועל אף שיש בכך טורח הציבור שימתין לגלילה, אם הציבור מוחל על כבודו, אין בכך איסור. ובלשון הרב עובדיה (יביע אומר ח, טו):

''בסימן י' אות א כתב, שאם בטעות הוציאו ספר תורה שאינו מוכן לקריאה לא יחזירוהו, משום פגם הספר תורה, אף על פי שיש טורח צבור לגוללו. וציין לפוסקים רבים... וכן הסכים להחמיר בזה שלא להחזירו להיכל אלא יגללו הספר תורה למקום הקריאה, הגאון מהר"י טייב משום שהצבור יכולים למחול על כבודם... והגאון הרב משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה האריך הרחיב בזה, והעלה דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. עיין שם.''

ב. האבני נזר (יו''ד שעז) כתב ליישב, שקריאת הכהן הגדול ביום כיפור, אינה חובת הציבור, אלא חובה אישית שלו, עליו מוטל לקרוא בתורה ביום כיפור. משום כך, לא ייתכן שמחמת חובתו הפרטית, הציבור ימתין שיגללו את ספר התורה. לעומת זאת קריאת המוספים בתורה, היא חובה המוטלת על הציבור, ולכן הציבור יכול להמתין שיגללו את ספר התורה (אמנם יש להעיר, שאם מדובר בחובה פרטית של הכהן, לא מובן מדוע יש בכך טרחא דציבורא, הרי הציבור כלל לא חייב להקשיב לקריאה).

ג. השלטי גיבורים (שם, א) יישב, שלמעשה אם היו קוראים בתורה בעל פה את פרשת המוספין, היו נוצרות שתי בעיות. בעיית כבוד הציבור שראינו לעיל, וגם בעיית ברכה, שהעולה לפרשת המוספין מברך על קריאת התורה בעל פה. משום כך במקרה זה העדיפו, שיקרא מתוך הכתב ושיגללו את ספר התורה, ושכבוד הציבור יידחה. בכהן גדול לעומת זאת, כיוון שכבר בירך על הקריאה הראשונה, הקריאה בעל פה היא המשך הקריאה, עליה לא מברך, ולכן עדיף שיקרא בעל פה, ויחששו לכבוד הציבור.

המתנה לרב בתפילה

הגמרא במסכת ברכות (לא ע''א) כותבת, שכאשר רבי עקיבא היה מתפלל לבדו, התפלל באריכות, ואילו כאשר היה מתפלל בציבור, היה מקצר בתפילתו משום טורח הציבור. לכאורה עולה מכאן, שיש להמתין לרב שיסיים תפילתו על מנת להתחיל בחזרת הש''ץ, שכן אם לא היה צריך להמתין, מדוע צריך היה רבי עקיבא לקצר? ניתן היה להתחיל בלעדיו. אלא שלמעשה, נחלקו הפוסקים:

א. הרמ''א (קכד, ג) פסק בעקבות בנימין זאב (סי' קסח), שבמקרה בו שליח הציבור סיים תפילתו ועימו רבים מהקהל, אין להמתין עד שיסיים הרב תפילתו, שכן מצינו במקומות רבים שחז''ל חששו מאוד לטרחת הציבור. ב. המגן אברהם (שם, ז) והמשנה ברורה (שם, יג) חלקו וכתבו שבפועל, המנהג כיום להמתין לרב למרות המתנת הציבור, לא זו בלבד, אף מחכים לו כדי להתחיל בתפילה. ומדוע אין בכך טורח ציבור? העלו שתי אפשרויות:

אפשרות ראשונה: כיוון שרבים נוהגים להתפלל במהירות רבה, ולא מדקדקים לומר מילה במילה, אין זה מהראוי שהמתפללים כמו שצריך לא יוכלו להגיד קדושה כיוון שהחזן התחיל חזרת הש''ץ. משום כך ממתינים לרב אם הוא מתפלל במתינות, אך לא באיטיות מדיי. אפשרות שניה המיישבת את המנהג לחכות לרב לתחילת התפילה, כיוון שנהגו לאחר התפילה ללמוד עימו, ואם יתחילו תפילה בלי להמתין לו, יתפזר הציבור ויגרם ביטול תורה, מחמת ביטול תורה התירו לחכות לו. ובלשונם:

''ועכשיו נהגו שהש"ץ ממתין עד שיסיים האב בית דין את תפלתו, לפי שרוב האנשים מתפללין במרוצה, והמתפלל מילה במילה לא יוכל לומר קדושה עם הצבור, לכן ממתינים כי הם עושים שלא כדין. אבל כשמאריך אין להמתין עליו וכמו שמסופר על רבי עקיבא... וכהיום נתפשט המנהג להמתין על אב"ד (לתחילת התפילה), והטעם משום דהמנהג כהיום לקבוע עם האב"ד ביחד עת ללמוד אחר התפילה, ואם כשיתקבץ מנין תיכף יתפללו ילך כל אחד לדרכו, ויוגרם ביטול תורה.''

הוספת קרואים לתורה

הגמרא במסכת מגילה (כא ע''א) מונה מספר העולים בימי חול (שלושה), ימים טובים (חמישה), יום כיפור (ששה) ושבתות (שבעה), ומוסיפה שלא ניתן להפחית ממספר עולים הנקבע, אך ניתן להוסיף. מוסכם בראשונים, שהגמרא המתירה להוסיף, לא דנה ביום חול, שאין להוסיף משום שהציבור ממהר למלאכתו, ושמותר להוסיף בשבת. נחלקו מה הדין ביום טוב:

א. הר''ן (שם, יב ע''ב בדה''ר) סבר שביום טוב אין להוסיף, שכן למרות שאין בו מלאכה, כדי לא להשוות בין יום טוב לשבת, מנעו הוספת עולים. כך פסק הרמ''א (שם), שסייג שבשמחת תורה מוסיפים משום כבוד התורה. ב. הרמב''ם (תפילה יב, טז) חלק וכתב שביום טוב מותר להוסיף, שהרי ביום טוב אין מלאכה, וכן פסק השולחן ערוך (רפב, א). אמנם הוסיף המשנה ברורה (שם, ה), שגם לשיטתם ראוי שלא להוסיף יותר מעשרה, כדי לא להטריח על הציבור, אלא אם כן יגרום הדבר לחיכוכים. ובלשונם:

''מוציאים ספר תורה וקורין בו שבעה, ואם רצה להוסיף, מוסיף. הגה (= רמ''א): והוא הדין ביום טוב מותר להוסיף על מנין הקרואים (רמב''ם). ויש אומרים דביום טוב אין להוסיף (ר''ן), וכן נהגו במדינות אלו, מלבד בשמחת תורה שמוסיפין הרבה.  משנה ברורה: ונכון שלא להוסיף הרבה מפני טורח הצבור, ובמקום שיש לחוש לתרעומות איזה אנשים כשלא יקראו להם לתורה, אין צריך לדקדק בזה.''  

יש להעיר עוד (ללא קשר לטורח ציבור), שראינו בעבר (נצבים וילך שנה ו') שלדעת הרשב''ץ (ב, ע), אין להוסיף עולים אפילו בשבתות. הוא הבין, שכאשר המשנה מתירה להוסיף עולים בשבת, דין זה היה נכון רק בעבר, שאז רק העולה הראשון והאחרון היו מברכים, אך בזמן הזה שתיקנו שכל עולה מברך, נמצא שבהוספת עליות מעל שבע, יש הוספת ברכות שאינן צריכות. כך נראה שפסק גם המשנה ברורה (רפב, ד), אם כי כתב שבמקום שיגרום הדבר למריבה, ניתן להקל.

ברכה בקריאה, ומי שבירך

שתי נקודות נוספות הקשורות לאריכות בקריאת התורה, הן גלילת הספר לפני הברכה, ואמירת 'מי שבירך' לעולה:

א. בעבר ראינו (שמחת תורה שנה ו') שנחלקו התנאים במשנה (ובעקבותיהם הראשונים), האם כאשר מברכים על הקריאה בספר התורה, יש לברך כאשר ספר התורה סגור או פתוח. לדעת רבי מאיר עליו לגלול את ספר התורה לפני אמירת הברכות, שלא יבואו לטעות שהברכות כתובות בתורה. רבי יהודה חלק וסבר, שעל ספר התורה להיות פתוח, שכן אין חשש שמא יחשבו שהברכות כתובות בתורה, ועליו להיות פתוח שכן סגירת הספר לפני הברכה ופתיחתו אחר כך, מהווה טירחא דציבורא.

ב. הגמרא בתלמוד הירושלמי (ה, ב) כותבת, שאין להתפלל שמונה עשרה בשבת (ולהזכיר בו תוספת המזכירה את השבת) מכיוון שאין לבקש צרכים בשבת. טעם נוסף מובא בתלמוד הבבלי, שדבר זה מאריך את התפילה, ובשבת יש לחשוש יותר לעיכוב ולטרחא דציבורא. בעקבות כך השאלת יעבץ (א, סד) כתב, שאין להגיד בשבת 'מי שבירך' לעולה לתורה, שכן מלבד שיש בכך פעמים רבות הזכרת צרכי חול בשבת, יש בכך טרחא דציבורא גדול. עם זאת ציין, שבכל זאת אומרים 'יקום פורקן', שכן מדובר בצרכי ציבור ועידוד עמלי התורה, שבכל זאת ראוי להזכירם בשבת, כיוון שאז מתכנסים ברוב עם לבית כנסת.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[2]...