"וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישת אל המדבר פניו” (במדבר כד,א). "לקראת נחשים" - לנחש אולי יקרה ה' לקראתו כרצונו; אמר: רוצה ולא רוצה לקללם, אזכיר עונותיהם, והקללה על הזכרת עונותיהם תחול. "וישת אל המדבר פניו" – כתרגומו' (רש”י). 'ורבינו שלמה כתב: "וישת אל המדבר פניו" – כתרגומו. כי היה הרב מתרגם בו: ושוי למדברא דעבדו ביה בני ישראל עגלא אנפוהי. ואין כן בנוסחאות מדוקדקות מתרגומו של אנקלוס, אבל הוא כתוב במקצתן שהוגה בהן מן התרגום הירושלמי' (רמב”ן). לפי חלק מתרגומי אונקלוס מובא שמה שנאמר שבלעם כיוון למדבר הכוונה לחטא העגל (וכן מובא בזוהר ח”ג ריא,ב מתרגום אונקלוס: 'תא חזי מה רעותיה דיליה לקבלהון דישראל: כתיב: "וישת אל המדבר פניו" (במדבר כד, א), כתרגומו: "ושוי לקבל עגלא די עבדו ישראל במדברא אפוהי", בגין דיהא ליה סטר סיועא לאבאשא להו' [אמנם כיון שזה מופיע גם בתרגום יב”ע, אז אפשר שכוונת הזוהר כאן 'כתרגומו' לתרגום יב”ע ולא תרגום אונקלוס]). בפשטות חטא העגל היה חטא קשה ביותר ולכן בו ניסה בלעם להחיל פתח מעוון נגד ישראל כדי שיוכל לקלל. ויותר מזה, בלעם ניסה לפגוע בישראל ע"י שיראה לקב"ה שהוא והגוים ראוים להחליף את ישראל, שלכן בנה שבעה מזבחות מול שבעת המזבחות של האבות, וכן טען שעדיף שכלל העולם יעבוד את ה' ולא רק ישראל: '"את שבעת המזבחת" – "שבעה מזבחות ערכתי" אין כתיב כאן, אלא "את שבעת המזבחות”. אמר לפניו: אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות, ואני ערכתי כנגד כולן. אברהם בנה ארבעה: (בראשית יב) "ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו" (שם) "ויעתק משם ההרה" וגו' (שם יג) "ויאהל אברהם" וגו', ואחד בהר המוריה. ויצחק בנה אחד (שם כו): "ויבן שם מזבח" וגו' "ויכרו שם עבדי יצחק באר". ויעקב בנה שתים, אחד בשכם ואחד בבית אל' (רש"י; במדבר כג,ד). 'למה שבעה? כנגד שבעה מזבחות שבנו שבעה צדיקים מאדם ועד משה ונתקבלו. אדם, והבל, ונח, אברהם, יצחק, ויעקב, ומשה. שהיה אומר לפני הקדוש ברוך הוא: למה קבלת את אלו, לא בשביל עבודה שעבדו לפיכך קבלתם?! ולא נאה לך שתהא נעבד משבעים אומות, ולא מן אומה אחת?. כביכול רוח הקדש אומר: "טוב פת חרבה ושלוה בה" וגו' (מש' יז א), טובה מנחה בלולה בשמן וחרבה, מבית מלא זבחי ריב, שאתה רוצה להכניס מריבה ביני ובין ישראל' (תנחומא "בלק" סימן יא). לכן בא להזכיר את חטא העגל, שבו בנ"י חטאו בזמן מתן תורה, שזהו היסוד לעבודת ה' שלנו ולכן בזה בא לטעון כהוכחה שבנ"י פגמו בעבודת ה' שלהם כך שמוכח שאינם כ”ך ראויים לה (או לפחות שהם כמו שאר הגוים), ולכן ראוי שתנתן עבודת ה' לכלל העמים. ובפרט בעקבות העגל הלוחות נשברו ונפסקה העברת התורה (זמנית), שמשה שבר כדי לומר שבנ"י עדיין לא קיבלו את התורה: 'רבנין אמרי: מן הדבר הזה שקד משה היאך לזכות את ישראל. שאמר לו הקב"ה: "אשר צויתים”. אמר לפניו: רבש"ע, אני נצטויתי, שמא עברתי על הציווי? הם לא נצטוו, ולא היו יודעים. אמר לו הקב"ה: משה, לא נצטוו?. אמר לו: לאו. אמר לו: מה אמרת בסיני: "אני ה' אלקיכם"?! לא אמרת אלא (שם כ, ב): "אנכי ה' אלקיך". מה אמרת: "לא יהיה לכם אלהים אחרים"?! לא אמרת אלא (שם, ג): "לא יהיה לך אלהים אחרים"' (דברים רבה ג,יא). כך שהעגל מייצג ניתוק ממתן תורה בישראל. וכן משה שבר את הלוחות בלימוד שישראל כמומרים: 'שבר את הלוחות. מאי דריש? אמר: ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות אמרה תורה (שמות יב, מג): "וכל בן נכר לא יאכל בו", התורה כולה [כאן] וישראל מומרים על אחת כמה וכמה' (שבת פז,א). לכן בא בלעם לגלות בזה שבנ”י לא ראויים לעבודת ה'. וגם משה ביקש כפרה לישראל תוך הזכרת זכות אבות (שמות לב,יג), ובלעם כאן ניסה לגלות שהוא במקום האבות, וממילא בכך לנתק את הכפרה (בזכות אבות) מהעגל, וכך להשאיר את רצון ה' להשמיד את ישראל ח”ו ("ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם” [שם,י]). עוד נראה שמתן תורה היה שיא השראת השכינה בעולם, וישראל פגעו בזה, ולכן בא בלעם להזכיר זאת כדי לטעון שיש בהם פגם בגילוי שכינה, ולכן אין לתת להשראת השכינה להגן עליהם. בנוסף, חטא העגל היה הבסיס לאי כניסת דור המדבר לארץ: '"ארבעים שנה" – לא מת אחד מהם פחות מבן ס', לכך נגזר ארבעים כדי שיהיו אותם של בני עשרים מגיעין לכלל ששים, ושנה ראשונה היתה בכלל, ואע"פ שקדמה לשלוח המרגלים, לפי שמשעשו את העגל עלתה גזירה זו במחשבה אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם. וזהו שנאמר (שמות לב): "וביום פקדי" במרגלים, "ופקדתי עליהם חטאתם". ואף כאן נא': "תשאו את עונותיכם", ולא עונכם, שתי עונות – של עגל ושל תלונה. וחשב להם במנין חייהם מקצת שנה ככולה, וכשנכנסו לשנת ששים מתו אותם של בני עשרים' (רש”י; במדבר יד,לג). לכן בלעם שניסה למנוע את כניסת ישראל לארץ השתמש בחטא העגל כבסיס לפגיעתו. עוד נראה שהעגל נעשה בעקבות שישראל רצו מנהיג חלופי למשה: “ויאמרו לי עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (שמות לב,כג); לכן בלעם שרצה להחיל שהוא יחליף את האבות, כעין שהוא המנהיג הראוי להנהיג את העולם (את כלל האומות) לעבודת ה', בא עכשיו לפעול כעין מתוך היסוד שנעשה ברצון ישראל להחלפת המנהיגות, שכך הוא ימשוך זאת להחלפת המנהיגות בכלל בעולם, החלפת האבות בו, וממילא גם ישראל שתחתם. אולי אפשר גם שישראל חטאו בעשיית דמות עגל, למה דווקא בחרו בעגל? (מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מסביר ['תורת המקרא' “כי תשא"], שזה היה הסמל הלאומי של מצרים, ולכן ניסו ישראל להתחבר בכך למצרים.) אולי אפשר שישראל חשבו שמשה מת (שבת פט,א), ולכן חיפשו מי שינהיג אותם בדרך במדבר לא”י. לכן נזכרו ביוסף שהוא כלכל אותם במצרים, כך שיש בו גילוי של מנהיגות ודאגה לצרכי ישראל (וכן הוא העלה את ארון יעקב לארץ, כך שקשור לביאה לארץ), ולכן רצו קשר לכח גילויו בעולם, שיעזור להם להשיג אוכל ושאר צרכיהם במדבר (ולעזור להיכנס לארץ). בפרט שראו שמשה הביא את ארון יוסף, וכן קריעת הים נעשתה בזכות יוסף ('שמעון איש קטרון אומר: בזכות עצמות של יוסף אני קורע להם את הים, שנ': "ויעזוב בגדו אצלה וינס החוצה" (בראשית לט), וכתיב: "הים ראה וינס" (תהלים קיד ג)' [מכילתא; שמות יד,טו]), אז ראו בזה כעין שכח מנהיגותו של משה במדבר קשור לכח יוסף. לכן כתחליף למשה העמידו שור שזה מרמז על יוסף: “בכור שורו הדר לו" (דברים לג,יז). לכן לבן בא להשתמש בחטא העגל, בשל הקשר ליוסף, כיון שביוסף יש גילוי של פגם שלבן פעל בישראל כדי להזיקם: 'והנה מי שגלגל גלות מצרים היה "ארמי" במה שהחליף לו את לאה ברחל, שעל ידי כן נתגלגל בקנאתם ש"וירד מצרימה”. כי אם היה מיד לוקח את רחל מיד, היה נולד יוסף במקום ראובן, וסרה קנאת אחיו, וירידת מצרים יוסף ואביו אחריו; אך עתה "ארמי" היה "אובד אבי" שסיבב ש"וירד מצרימה"' (אלשיך; דברים כו,א [וכן מובא ביהודי הקדוש]). ובפרט שזה פעל להזיק לירידה לגלות מצרים, שאת היציאה ממנה לא"י בא בלעם לבטל (אלא שיחזרו וישארו במצרים). לכן פעל ע"י חטא בישראל שמתגלה בפגם שחל והזיק בישראל, שעכשיו בלעם בא למשוך כח להמשיך הזק מכוחו. (ובפרט שמי שהחטיא בעגל זהו הערב רב, שיצאו עם ישראל ממצרים, כך שזה גם קשור לירידה למצרים). ויותר מזה, בלעם היה לבן או צאצא שלו (תלוי במדרשים השונים), לכן יש בו קשר ישיר לפגיעה הזו, ולכן מנסה להשתמש בזה בכוחו להזיק לישראל.