"וידבר ה' אל משה לאמר. צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו" וגו' (במדבר כח,א-ב). התורה מביאה כאן ציווי על הקורבנות, מה הקשר לכאן שלכן הובא כאן? '"וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל ... את קרבני לחמי" – למה נאמר? לפי שהוא אומר: "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם”. משל למה הדבר דומה? למלך שהיתה אשתו נפטרת מן העולם, והיתה מפקדתו על בניה. אמרה לו: בבקשה ממך הזהר לי בבני. אמר לה: עד שאת מפקדתני על בני – פקדי בני עלי, שלא ימרדו בי ושלא ינהגו בי מנהג בזיון. כך אמר לו הקב״ה: עד שאתה מפקדני על בני – פקוד בני עלי, שלא ינהגו בי מנהג בזיון, ושלא ימירו את כבודי באלהי הנכר' וכו' (ספרי). 'וטעם הדבק בפרשת הקרבנות, שהשם צוה אז למשה שיאמר לישראל הקרבנות שהם חייבים לעשותם, כי הוא לא יכנס לארץ עמהם. והחל להזכיר עולת תמיד, ואם הזכירה בתחלה, יתכן שהנזכרת היא על הר סיני. או שתהיה מערכת הקרבנות סדורה' (ראב"ע). 'התועלת הראשון הוא להודיע שיש בהקרבת העולות תועלת בהגעת הנבואה. ולזה סמך דבר הקרבת העולות למה שזכר מצורך הנביא לשאול במשפט האורים לכהן גדול, כמו שזכרנו' (רלב"ג). 'אמר הגאון, אחר שישראל חטאו במעשה פעור, הוצרך להוסיף להם דברים לא היו מקודם, כמו שעשה הקב״ה בכל מעשיו אחר חטאם, שתיקן אותם בעניינים חדשים. ובכאן אחר אשר חטאו לפעור – נתחדש להם מוסף שבת וראש חודש, שלא תמצאם מקודם, ולזה סמך בכאן אלו הקרבנות. ואגב אלו סיפר כל המועדים כמשפטם ובדיניהם, ואת התמיד גם כן העשויה בהר סיני, לפי שבו נתחדש הנסכים – לא היו בו מקודם שחטאו בעגל, כדכתיב: "עולת תמיד" וגו׳ – "ונסכו”, שנתחדש גם בו הנסכים לתקן מעוות ישראל' (ספורנו). 'והנה כאשר סיים ספור מספר מפקד הכשר והראוי לבא לרשת הארץ הטובה ההיא סמך ענין הקרבנות כלן תמידין ומוספין, כי הוא מהלך התכלית והשלמות אצלם, וכמ״ש: הכניסנו לארץ ישראל ובנה לנו בית הבחירה לכפר על כל עונותינו (הגדה של פסח). לומר כי כניסתן לארץ אינה רק הכנה והזמנה להיותם שם נכונים ומזומנים לעמוד לשרת לפני ה׳ תמיד במעשה, שולחנו שלחן גבוה אשר ע״י כן יותמד השפע ותמשך ההשגח׳ עליהם תמיד' (עקידת יצחק). '"צו את בני ישראל" וגו׳ – צריך לדעת למה סידר פרשת הקרבנות במקום זה אחר מינוי יהושע ולא במקום שצוה על הקרבנות בפרשת אמור? שהרי מצוה זו מוכרח אתה לומר שנהגה משהוקם המשכן ויהושע נסמך בשנת הארבעים? ואולי שבא לומר שאם ירצה יהושע להקריב תמידין ומוספין משלו שאינו רשאי, הגם שדין ציבור יש לו כדמוכח מכמה מקומות, לזה סדר מצוה זו אחר מינוי יהושע וצוה בה שתהיה משל ציבור כאומרו: "צו את בני ישראל" וגו׳, לומר שאין התמידים באים אלא משל ציבור. ולזה כפל לומר "ואמרת אליהם" לעיכוב, ודקדק גם כן באומרו "אליהם" ולא "אמר להם”, לפי מה שפירשתי בפרשת וירא אליו כי ירצה מיעוט זולתו כמו כן במה שלפנינו העיר אותנו שכוונתו למעט. שוב ראיתי לרז״ל (ילקוט) שאמרו וזה לשונם: לפי שהיו ישראל אומרים: לשעבר היו המסעות נוהגים והתמידין נוהגים, פסקו המסעות פסקו התמידין, אמר הקדוש ברוך הוא למשה: אמור להם שיהיו נוהגין תמידין; עד כאן לשונם, וע׳ פנים לתורה' (אור החיים). '"צו את בני ישראל" – חז״ל פי׳ ענין סמיכות פ׳ התמיד להנאמר למעלה, מפני שהתמיד היה בא לבטל עבודת השמש, שהיו משתחוים ועובדים את השמש פעמים ביום, בזרוח השמש ובין הערבים בעת השקיעה, עבודת הבקר היה פונה למזרח ועבודת בין הערבים היה פונה למערב. וצוה ה׳ להקריב לפניו שני התמידים, ותהיה שחיטת תמיד של שחר על קרן צפונית מערבית, ושל בין הערבים על קרן צפונית מזרחית הפך עבודת השמש. וידוע מ״ש חז״ל שאם היה משה נכנס לארץ היה מבטל יצרא דע״ז ולא היה צריך לעבודת התמיד, וכיון שבקש שיפקוד ה׳ איש על העדה ונתמנה יהושע שהיה ענינו להנהיג עניניהם במלחמות ובצרכיהם ולא היה בכחו לבטל יצרא דע״ז, אמר שיפקוד את בניו שלא ימירו את כבודו באלהי הנכר, ולצורך זה צוה פרשת התמיד' וכו' (מלבי"ם). 'וטעם "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי" – כי אחרי שאמר: "לאלה תחלק הארץ" (במדבר כו,נג), צוה להשלים תורת הקרבנות שיעשו כן בארץ, כי במדבר לא הקריבו המוספים כמו שהזכרתי בסדר אמור אל הכהנים (רמב״ן; ויקרא כג,ב), וכן לא נתחייבו בנסכים במדבר כמו שפרשתי בסדר שלח לך (רמב״ן; במדבר טו,ב). ועכשיו חייב באי הארץ לעשות שם הכל, התמידין והמוספין ומנחתם ונסכיהם' וכו' (רמב"ן). 'בפרק הקודם, נענה ה׳ לבקשת משה, שלאחר מותו הקרב ובא לא תישאר עדת ה׳ בלא מנהיג, אשר ילך לפני העם כמופת לחיים פרטיים וציבוריים, ושבהשפעתו האישית ידריך וישמור את חיי הפרט והכלל של העם במסלול שנקבע על ידי ה׳. אולם היה צורך לדאוג לכך שייעודם של ישראל ושל מנהיגיו לא יסור לעולם מנגד עיניהם, אלא הם יזכרו תמיד את תפקידו הנצחי של ישראל ואת יחסיו עם ה׳, בהתאם לגורלו וחובתו הייחודיים. לשם כך, הם נצטוו כאן על קרבנות ציבור, תמידים ומוספים. קרבנות אלה הם ביטויים סמליים בעלי משמעות עמוקה ליחסים אלה ולהלכי הרוח וההחלטיות המתאימים להם, ומעשי הקרבן מביאים אותם לתודעת האומה. נמצא שקרבנות אלה הם השלמה למינוי יהושע, שכן גם הם מבטיחים את המשך מלאכת ה׳ שהתחיל בה משה. לפיכך פרשת הקרבנות באה כהמשך לפרשת מינוי יהושע. ניתן לומר, שעד כה הופקדה מלאכת ה׳ בידי משה, ולפני מותו, מוסר אותה משה ליהושע ולקרבנות הציבור. פרשת קרבנות ציבור מסיימת את עיקר מתן המצוות (עיין פירוש להלן ל׳:ב׳). כבר הערנו (פירוש, ויקרא כג,א) שפרשה זו מובאת רק בספר המסעות במדבר, ולמעשה רק בסוף הספר; משום שנדרשו ארבעים שנות ניסיונות במדבר כדי להביאנו לידי הכרה בעצמנו כאומה, ולגרום לנו לחוש את הצורך בתזכורות תמידיות ליחסינו עם ה׳ ולהלכי הרוח וההחלטיות מצדנו שיחסים אלה דורשים מאתנו' (רש"ר הירש). אולי אפשר כעין דברי הרלב"ג, ע"פ זה שיש עניין של קשר בין הקרבנות והנבואה, ובהסמכת יהושע משה האציל עליו: '(במדבר כז, כ) "ונתתה מהודך עליו", ולא כל הודך. זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה; אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה' (ב"ב עה,א). 'אוי לה לאותה בושה - שבזמן מועט נתמעט הכבוד כל כך, שהרי יהושע היה נביא ומלך כמשה ולא יכול להגיע לכבודו' (רש"י). כך שנתינת ההוד קשור למלכות ונבואה; לכן מובן שיש קשר בין זה לקרבנות שנצרכים בשביל הנבואה. אולי אפשר שהקרבנות הם במקדש, שמרכזו קה"ק ששם התורה (שביהמ"ק הוא ככפרה לחטא העגל שנעשה ופגם במתן תורה), כך שיש קשר בין התורה והקרבנות; ועוד שהלומד פרשת קרבנות כאילו הקריבם, לכן נרמז כאן: '"משה לאמר צו את" – סופי תיבות: תורה, לומר שהעוסק בתורה כאילו הקריב קרבן' (הטור). לכן זה קשור לנאמר קודם בהסמכת יהושע, שהוא ההמשך של משה,שלכן גם ממשיך את מסירת התורה ממשה: 'משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע' (אבות א,א). לכן קשור לקרבנות שיש בהם גילוי של קשר לתורה; וכן זה נאמר כאן בפרשת פנחס שנאמר בתחילתה על שפנחס יתכהן, שזהו גילוי של קשר להקרבת קרבנות (וכן נאמר שממנו יצאו כה"ג: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם" [במדבר כה,יג]. 'והיתה – הבטחה שניה הוא ברית הכהונה, וזה הבטיח לו ולזרעו אחריו, כי רוב הכהנים הגדולים היו מבני פינחס' [מלבי"ם], שכה"ג זהו שיא גילוי הכהנים, וזה מופיע כהמשכו, כעין יהושע שהיה השיא בהעברת התורה כהמשך ממשה). במדרש בתחילת הפרשה נאמר על פנחס: '"והיתה לו ולזרעו אחריו ויכפר". וכי קרבן הקריב שנאמר בו כפרה? אלא ללמדך: שכל השופך דמן של רשעים כאלו הקריב קרבן' (במדבר רבה כא,ג). אולי לכן נאמר על הקרבנות כאן לאחר מינוי יהושע שיכניסם לארץ ויצא לפניהם למלחמה ('"אשר יצא לפניהם אשר יוציאם ואשר יביאם" - לא כדרך שאחרים עושים, שהם משלחים חיילות, והם באים לבסוף; אלא כשם שעשה משה, שנאמר: "ויאמר ה' אליו אל תירא אותו”. וכשם שעשה יהושע, שנאמר: "וירץ יהושע ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו". וכשם שעשה פנחס, שנאמר: "וישלח אותם משה אלף למטה לצבא”. "אשר יצא לפניהם" - בראש. "ואשר יבוא לפניהם" - בראש, שנאמר (דברי הימים א יא): "ויעל בראשונה יואב בן צרויה ויהי לראש”. "אשר יצא לפניהם" - בגדוד. "ואשר יבוא לפניהם" – בגדוד' [ספרי; במדבר כז,יז]), לומר שבמלחמה כשמחסלים רשעים בעולם הרי זה כאילו שהוא מקריבם לפני ה'. וכן מצינו בדוד: 'ד"א, חייך, הם לפני כקרבנות, דכתיב: "כי דמים רבים שפכת לפני", ואין לפני אלא קרבן, שנאמר: "ושחט את בן הבקר לפני ה'”. אמר לו: ואם כן למה איני בונה אותו? אמר לו הקב"ה: שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב. אמרו לו: והרי יפה. א"ל הקב"ה: גלוי וצפוי לפני שהם עתידים לחטוא ואני מפיג חמתי בו ומחריבו והם נצולין, שכן כתיב: "באהל בת ציון שפך כאש חמתו"' (ילקו"ש נ"ך; רמז קמ"ה). ממילא כאן לאחר שהתמנה יהושע כמנהיג של ישראל, שהוא יצא למלחמה בראשם ויחשב כעין שהקריב קרבנות רבים ובמעלה גדולה (עד שבניין המקדש לא יחרב בשל כך כמתגלה אצל דוד), ראוי שתסמך לזה פרשת קרבנות. אולי גם יהושע מתמנה למנהיג ישראל, ועליו מוטל לדאוג ולפעול לטובת עם ישראל, שזהו גילוי חסד גדול ביותר, ולכן זהו כעין הקרבנות: 'פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים, שנאמר: "כי חסד חפצתי ולא זבח"' (אבות דר"נ ד,ה). אולי אפשר שתפקידו של המנהיג בישראל זה לקדש שם שמים, להביא השראת שכינה לעולם; לכן נאמר קודם: “ … וראיתה אתה ונאספת אל עמיך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך. כאשר מריתם פי במדבר צן במריבת העדה להקדישני במים לעיניהם הם מי מריבת קדש מדבר צן" (כז,יג-יד). שתפקיד המנהיג לקדש שם שמים, ולכן בשל שלא קידשו נענשו שלא ינהיגו את ישראל בארץ. לכן נסמך להעמדת יהושע עניין הקרבנות, שעבודת המקדש באה להשראת שכינה ולגילוי שם ה' בעולם, שזהו גילוי כסא ה' בעולם (תנחומא "כי תצא" סימן יא), וכך גם המנהיגות בישראל באה לגלות את כסא ה' בעולם, כמו שמתגלה בשיא במלכות דוד, ולכן נאמר בה: “וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דויד אביו ויצלח וישמעו אליו כל ישראל" (דה"י א כט,כג). אולי גם יהושע הועמד להיות מנהיג ישראל בכניסה לארץ, ולכן זה קשור כעין גילוי הקרבנות: 'אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא (שמות כ, כ) "מזבח אדמה תעשה לי", וכתיב התם (דברים לב, מג): "וכפר אדמתו עמו"' (כתובות קיא,א).