"ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה. ויבאו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה לאמר. עטרות ודיבן ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובען. הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה הוא ולעבדיך מקנה” (במדבר לב,א-ד). בני גד ובני ראובן פנו למשה ואלעזר והנשיאים בבקשה לנחול בעבר הירדן המזרחי בשל שהיה להם מקנה רב והארץ הזו ראויה למקנה (ראה בהרחבה ב'בארץ לא זרועה', 'בקשת בני גד ובני ראובן', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). בבקשתם הם מפרטים כמה מקומות, וחז"ל דרשו שאותם מקומות היו בעלי שבח בפירותיהם, שכך נרמז בשמם: '"עטרות ודיבון ויעזר" – ולמה נקרא שמה "עטרות”? שהיתה מעוטרת בפירותיה. "דיבון" - שהיו מקנה שלהם זבים חלב מרוב שמנם. "ויעזר" - שעוזרת לבעליה. "ונמרה" - שהיתה מנומרת בפירותיה. "ושבם" - שהיו פירותיה ריחם כריח בשמים. "נבו" - שהיתה מוציאה תבואה טובה. אוילים הם, שהיו אוהבים מקניהם יותר מטפם, שבתחלה אמרו: "גדרות צאן נבנה" וגו׳ (במדבר לב,טז), ואחרי כן: "וערים לטפנו" (במדבר לב,טז); אבל משה רבינו ע״ה אמר להם: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם" (במדבר לב,כד)' (מדרש אגדה; בובר [על פס' ג']). חז"ל מרמזים על ששה מקומות מתוך התשעה, למה לא רמזו גם על השאר? בפשטות אפשר שהאחרים לא היו כ"ך מיוחדים ולכן בהם לא נרמז על מעלתם בשמם. אולם יותר נראה שבאו לרמז בכך שיש מיוחדות בששה אלו שנקראו ע"ש המיוחד בהם, וזה מתוך תשעה, ומוסיף המדרש שהם היו אווילים בגלל שהעדיפו את צאנם יותר מטפם. שאולי דבר זה בא לרמז שדרשו את שלושת המקומות האחרים כגילוי לאווילות שלהם; שהמקום הזה שהיה מלא במשיכה לממון (כמו שדרשו על הששה) היה משפיע שיטעו בשיקול דעת הישר והיה גורם שהיו מעדיפים את ממונם אפילו על טפם. וזה נרמז בשלושת המקומות האחרים שהם: חשבון, אלעלה ובען – שהמשיכה לממון שם היתה גורמת לאנשים שלא יעשו "חשבון" נכון, שבמקום שיחשבו על זרעם כחלק מהיות האדם בעל רוח (שקשור לרוחניות), הם נמשכו למטה לגשמיות הגסה, שזהו 'אל-עלה' (=אל תעלה) שלא יתגלה בהם גילוי של רוח שעולה במעלתה הרוחנית מעל השקיעה החומרית הגסה שרואה רק את ממונו הגשמי, שזהו "בען", שאותיות ע' ו-ה' מתחלפות (בהיותם אותיות גרוניות), וכך כעין נקרא בדרש 'בהן' שכל מחשבתם היא רק במקנה שלהם בשל שהם שקועים בהשפעת הערים ההן שמושכות לכך. (או 'בען' בארמית זה שאלה, כעין שהערים האלו משכו אותם לשאול ממשה האם יכולים להשאר שם). או כרמז 'ב-ענ' שיכול להקרא בפתח בנון, שנשמע כמו 'ענא' שזה בארמית צאן, שזהו שבקשו להשאר באזור ההוא בגלל הצאן שלהם, שכל מחשבתם זה בענא שלהם – בצאן שלהם, במקנה שלהם. אולי אפשר שדרשו על תשעת הערים שזה כרמז לתשעת חודשי לידה, כרמז שהמקום למקנה שלהם היה יותר חשוב בעיניהם מערים בשביל הטף שלהם, שנולדים בתשעת חודשי ההיריון. שכך גם כרמז שבזמן ההיריון בא המלאך ומלמד את כל התורה לתינוק: ' … ומלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר (משלי ד ד): "ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה"' וכו' (נדה ל,ב). שזה כעין שמכוונו שימשך בחייו אחר רצון ה', שילך בדרך הראויה; שכאן בני גד ובני ראובן פעלו שלא כך, אלא התרחקו מא"י הקדושה (שבה עיקר התורה) בשביל המקנה שלהם, שזה משיכה לגשמיות הגסה במקום לרוחניות (שמתחבר למקנה שלו במקום למעלת האדם שבו שמתגלה בתורה שלמד בהיותו אדם צלם אלוקים). לכן מתגלה כעין רמז לתושב"ע שהיא ששה סדרים, שכך נרמז במעלת ששה מהמקומות כרמז למשיכה לגשמי במקום לתושב"ע. "עטרות”, 'שהיתה מעוטרת בפירותיה', כרמז לסדר זרעים שבו נאמר על המצוות שבגידולי קרקע; ובסדר הזה יש את מסכת ביכורים, שאותם היו מעטרים בפירות (משנה; ביכורים ג,ט). "דיבון", 'שהיו מקנה שלהם זבים חלב מרוב שמנם' כרמז לסדר מועד, שבשבתות וחגים עושים סעודות בהם מגישים אוכל בשפע ובאיכות. "יעזר", 'שעוזרת לבעליה', כעין רמז לסדר נשים שעוזרות לבעליהן (“עזר כנגדו”). "נמרה", 'שהיתה מנומרת בפירותיה', כרמז לסדר נזיקין, כעין רמז שנעשה נזק ולכן יש חלקים אדומים מהמכה (וכך נראה כמנומר). "שבם", 'שהיו פירותיה ריחם כריח בשמים', כרמז לסדר קדשים, שהקרבנות הם: "אשה ריח ניחוח לה'” (ויקרא א,ט), וכן יש את הקטורת שהיא בשמים שעושים ריח. "נבו", 'שהיתה מוציאה תבואה טובה', שזה מרמז על סדר טהרות, כרמז לטוב וטהרה (שטהור מטומאה ורשע ולכן מתגלה בו חיבור לטוב בעולם). שזה נדרש בעומק כרמז שהם רדפו את הממון ולכן פגמו בגילוי הקדושה שלהם, בגילוי התושב"ע שזהו גילוי תורה שמתגלה בכל אחד מישראל.