בין נקמה להכרת הטוב – לפרשיות מטו"מ
בפתח פרשת מטות אנו מוצאים ציווי ייחודי:
"נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף
אֶל עַמֶּיךָ" (לא, ב). הקב"ה פנה אל משה והורה לו לפרוע את נקמת בני
ישראל ממדין, ומיד לאחר מכן ("אַחַר") יסתלק מהעולם וייאסף אל עמיו.
על סמיכות המלחמה לפטירת משה, עמדו
חז"ל במדרש: "רבי יהודה אומר: אילו היה רוצה משה להמשיך לחיות כמה שנים,
היה חי, שאמר לו הקב"ה: 'נְקֹם' ו'אַחַר תֵּאָסֵף', תלה הכתוב מיתתו במדין.
אלא להודיעך שבחו של משה, אמר: בשביל שאחיה יעכב נקמת ישראל? מיד 'וַיְדַבֵּר
מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא' (לא, ג)".
חז"ל הפליגו בשבחו של משה רבנו, על אף שידע שמותו תלוי ועומד בסיומה של מלחמה
זו, לא התמהמה, אלא הזדרז לביצוע רצון קונו באופן מיידי, מיד לאחר הציווי.
מניעת חשד ולזות שפתיים
נשאלת השאלה, מדוע ראה הקב"ה להטיל
שליחות זו דווקא על משה רבינו ערב פטירתו? לא היה נכון יותר לדחות מלחמה זו לימי
יהושע בן נון, מנהיג הדור הבא, שעתיד להנחיל לעם את הארץ?
להבנת הענין, מפנה אותנו רבי מאיר שמחה
מדווינסק, בפירושו ה'משך חכמה' לקורות חייו של משה רבינו. כשברח משה מפני חרב
פרעה, מצא מקלט ומחסה בארץ מדין. שם ניצל מרודפיו, שם נשא את ציפורה בת יתרו כהן
מדין והקים את ביתו. שם גם רעה את צאן חותנו במשך ארבעים שנה במדבר. בליבו פיעמה,
ללא ספק, הכרת טוב עמוקה כלפי המקום והאנשים שהעניקו לו בית חם בשעתו הקשה.
על רקע זה ניתן לתרץ את קושיותינו. אילו
היה משה רבינו מסתלק מהעולם מבלי להיפרע ממדין על החטאת עם ישראל בבעל פעור, היתה
המלחמה נמסרת ליהושע יורשו. מבאר ה'משך חכמה' שהיו קמים מקטרגים מקרב ספקני הדור,
ומטילים דופי במשה לאחר מותו. הם היו טוענים שמשה נמנע מלנקום במדין במשך כל שנות
הנהגתו, מתוך 'נגיעה אישית', בשל היותו חתן יתרו, שמצא אצלם מקלט. הם היו מטיחים
בו, שהעדיף את קשריו המשפחתיים על פני כבוד שמים וכבוד עם ישראל. חשד מעין זה, על
אף היותו שקרי ומשולל כל יסוד, היה מטיל צל כבד על יושרתו וטהרת הנהגתו. טענות
שקריות אלו היו מטילות ספק במעשיו, שכולם נעשו אך ורק על פי דיבור השכינה. כדי למנוע
לזות שפתים, קבע הקב"ה שמשה בעצמו יוביל את המערכה מול מדין, בבחינת "וִהְיִיתֶם
נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר לב, כב).
בור ששתית ממנו מים
אלא שכאן מתעוררת קושיא נוספת. מאחר
שמשה הצטווה להוביל את המערכה, "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
מֵאֵת הַמִּדְיָנִים", מדוע לא יצא בעצמו אל שדה הקרב? מדוע בחר לשלוח את
פינחס בראש גדודי הצבא?
כאן מתגלה יסוד מוסרי חשוב בהנהגתו של
משה. אף שחובה היה עליו לקיים את דבר ה', חז"ל לימדונו את הכלל הידוע:
"בירא דשתית מיניה מיא, לא תשדי ביה קלא" (בבא קמא צב ע"ב),
שביאורו: בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן. מכוחה של מידת 'הכרת הטוב', שפיעמה
בו, חש משה שאין זה ראוי שהוא עצמו יוביל את המלחמה בארץ שהעניקה לו מחסה בשעת
צרתו.
משה רבינו ניצב אפוא בפני "התנגשות
ערכים" לכאורה: מחד, מצוות הבורא "נְקֹם נִקְמַת", ומאידך מידת
המוסר והכרת הטוב המונעת ממנו לפעול כפוי טובה. בחוכמתו שילב בין השנים: הוא מימש
את הציווי במלואו, אך עשה זאת באמצעות שליח, פנחס.
בכך לימדנו משה שהנהגה יהודית תמיד, גם
בעת מלחמה, מוכתבת על פי ערכי תורה ומוסר. אין לבטל מידה יקרה כ'הכרת הטוב' ויש
למצוא את הדרך לשלבה עם חובת הציות לציווי הקב"ה.
על כל מנהיג בעם ישראל לפעול בהקפדה רבה
על מילוי ציווי ה', לצד שמירה דקדקנית ורגישה על ערכי המוסר וניקיון כפים. מלחמת
מדין מעידה על שלמותו של משה רבינו – הרועה הנאמן.
הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה
ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על
הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – [email protected]
מעוניינים ברעיונות יפים לפרשיות
מטות ומסעי,
שיעשירו את שולחן השבת?
מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/19kgT
מעוניינים ברעיונות
חינוכיים מפרשת השבוע?
רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?
לחצו על הקישור https://did.li/gq4ZH
או שלחו את המילה 'רעיון' למייל [email protected]
