'רבי זירא כי הוה סליק לא"י לא אשכח מברא למעבר; נקט במצרא וקעבר. אמר ליה ההוא צדוקי: עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפזיזותייכו קיימיתו. אמר ליה: דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה אנא מי יימר דזכינא לה? ר' אבא מנשק כיפי דעכו. ר' חנינא מתקן מתקליה. ר' אמי ורבי אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא. ר' חייא בר גמדא מיגנדר בעפרה, שנאמר (תהלים קב, טו): "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו"' (כתובות קיב,א-ב). 'נקט במצרא - יש מקום שאין גשר ומשליכין עץ על רוחב הנהר משפה לשפה, ואינו רחב לילך עליו כי אם אוחז בידיו בחבל המתוח למעלה הימנו קשור שני ראשיו בשתי יתידות אחת מכאן ואחת מכאן בשני עברי הנהר. עמא פזיזא - עם בהול. דקדמיתו פומייכו לאודנייכו - מתחלתכם הייתם בהולים שהקדמתם נעשה לנשמע ועודכם בבהלתכם כבתחלה למהר לעשות דבר בלא עתו. כיפי – אלמוגים; לישנא אחרינא: כיפי דעכו - סלעים. מתקן מתקליה - משוה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ, שהיתה חביבה עליו ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים. קיימי משמשא לטולא - כשהשמש הגיע למקום שהן יושבין וגורסין וחמה מקדרת עליהן עומדין משם לישב בצל, ובימי הצנה עומדין מן הצל ויושבין בחמה, כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו' (רש"י). אולי הביאו כמה סיפורים על חיבת א"י ע"י האמוראים כנגד הנאמר בפס' על נחלת הארץ, שנאמר כאן: "וידבר ה' אל משה לאמר. צו את בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה ארץ כנען לגבלתיה. והיה לכם פאת נגב ממדבר צן על ידי אדום והיה לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה ... וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגבול זה יהיה לכם גבול ים. וזה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדל תתאו לכם הר ההר ... והתאויתם לכם לגבול קדמה מחצר עינן שפמה ... ויצו משה את בני ישראל לאמר זאת הארץ אשר תתנחלו אתה בגורל אשר צוה ה' לתת לתשעת המטות וחצי המטה. כי לקחו מטה בני הראובני לבית אבתם ומטה בני הגדי לבית אבתם וחצי מטה מנשה לקחו נחלתם. שני המטות וחצי המטה לקחו נחלתם מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה" (במדבר לד,א-טו). וממשיכה התורה במנחילים: "וידבר ה' אל משה לאמר. אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון. ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחל את הארץ" וגו' (שם,טז-יח), שכך רמזו כנגד הנאמר בתורה שנחלת הארץ תתגלה ע"י האנשים החשובים; ובפרט נאמר בתחילה אלעזר הכהן ויהושע בן נון שהם האחראים על התורה בישראל, שהכהנים אחראים על לימוד התורה בישראל, ויהושע היה ממשיך מסירת התורה ממשה ('משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע' וכו' [אבות א,א]), וכך למדו כעין לרמז בהקשר לארץ על המתגלה בת"ח הגדולים שהראו את מעלת הארץ (שזהו גילוי של מוסרי התורה בדורות, כעין יהושע ואליעזר, והם היו ת"ח גדולים שהם כעין הנשיאים, בעלי מעמד גבוה בעם, כעין כמו שמכנים את רבנן בשם מלכים: ' ... אמרו ליה: מנא לך דרבנן איקרו מלכים? אמר להו: דכתיב (משלי ח, טו): "בי מלכים ימלוכו" וגו'' [גיטין סב,א]). ולכן זה בא לאחר הסיפור על ר"א: 'רבי אלעזר כי הוה סליק לארץ ישראל אמר: פלטי לי מחדא. כי סמכוהו אמר: פלטי לי מתרתי. כי אותבוהו בסוד העיבור אמר: פלטי לי מתלת; שנאמר (יחזקאל יג, ט): "והיתה ידי אל הנביאים החוזים שוא" וגו', "בסוד עמי לא יהיו" זה סוד עיבור, "ובכתב בית ישראל לא יכתבו", זה סמיכה, "ואל אדמת ישראל לא יבואו", כמשמעו'. שמסופר על הגעתו לארץ, ולכן ממשיכים בסיפורים על חכמים כנגד הנאמר בתורה על ההגעה לארץ. הסיפור הראשון, על ר"ז שלא מצא גשר, זה כנגד הנאמר על הגבול המזרחי, שכך ר"ז הגיע ממזרח לארץ (שלכן היה צריך לעבור בגשר על הנהר, שמן הסתם מדובר על הירדן; ובכ"א בהגעה מבבל זה מכיון מזרחית לארץ). (לכן גם אמר שמי יודע אם יזכה להיכנס לארץ שהרי משה ואהרן לא נכנסו, וזהו שהוא נכנס ממזרח לארץ מה שהם לא זכו להיכנס משם; ועוד שבפס' נאמר: "והתאויתם לכם לגבול קדמה" [פס' י], שפרושו: '"והתאויתם" - לשון הסבה ונטיה, כמו תתאו' [רש"י], אבל זה נשמע גם כמו לשון תאווה, שכך ר"ז אמר שמשה ואהרן לא נכנסו, אע"פ שהם רצו להיכנס – התאוו להיכנס לארץ). הסיפור השני על ר"א, שהיה מנשק את אלמוגי (או סלעי) עכו, שהיא עיר נמל לחוף הים התיכון, שזה כנגד הגבול המערבי שהוא הים ("והיה לכם הים הגדול" [פס' ו]). הסיפור השלישי הוא על ר"ח שהיה מתקן את הדרכים שלא יוציאו שם רע על הדרכים בארץ, וזהו כעין כנגד גבול צפון, שמכיוון צפון נפתחה הרעה לארץ: "ויאמר ה' אלי מצפון תפתח הרעה על כל ישבי הארץ" (ירמיהו א,יד) ('"מצפון תפתח הרעה" - בבל לצפונה של ארץ ישראל היא' [רש"י]). ולכן כעין בגילוי של דרכים בגילוי רע כעין מתגלה כנגד שהאויבים באו מדרך רחוקה להזיק, שכך מתגלה כעין דרכים וגילוי של רעה, שזהו שפעל ר"ח שלא יראו בדרכים רעה. הסיפור הרביעי של רב אמי ורב אסי שהיו זזים מהצל לשמש או להיפך, כעין כנגד צד דרום, ששם יש מדבר, וכן הגבול עובר: "והיה לכם פאת נגב ממדבר צן" וגו' (פס' ג), ובמקום של מדבר ביום חם מאוד ובלילה קר, וזהו כעין שהיו משנים את מקומם ע"פ החום או הקור השורר אז. והסיפור האחרון של רחב"ג, הוא גילוי של אהבה שמתגלה בקרקע הארץ, שזה כנגד שנאמר בהמשך לתת לתשעה וחצי השבטים נחלה בארץ, ולא לשנים וחצי השבטים שקיבלו מעבר לירדן המזרחי (פס' יג-טו), כעין שבאלו מתגלה אהבה לא"י, שלא כשנים וחצי השבטים שלא אהבו מספיק את הארץ והעדיפו להיות מעבר לירדן המזרחי, שכך מתגלה ברחב"ג שאהב את א"י והיה מתגולל בעפרה – בקרקע. ובזה מתקיים: "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו", שרוצים בא"י וחוננים אותה, כאותם השבטים שנכנסו לארץ וישבו אותה.