"מעשה היה ביהודי אחד שהיה עומד וחורש... עבר ערבי אחד.. אמר לו.. קשור שורך וקשור את מחרשתך שהרי נולד המלך המשיח.  אמר לו: מה שמו? אמר לו: מנחם. אמר לו: ומה שמו של אביו? אמר לו: חזקיה... שביום שנולד חרב בית המקדש"

(תלמוד ירושלמי, ברכות)

אנו מכירים את המדרש שלפיו המשיח נולד מיד לאחר חורבן בית המקדש, אבל מהי משמעות הדברים?

המהר"ל מפראג מסביר שהמדרש אינו בא לתאר מציאות גשמית אלא מציאות רוחנית (נצח ישראל, פרק כו): "הדבר השלם לא יתהווה, וכאשר חרב הבית אז ראוי שיבוא המשיח... והלידה הזאת אינה לידה ממש גשמית, כמו שהיה על עניין כל לידה, כי אין החכמים מדברים מעניין הגשמי כלל, רק מופשט מן גשמי, ורוצה לומר שנולד המשיח, ודהיינו מצד עצם כח המשיח, שהוא נמצא בעולם. וזה כי קודם שחרב הבית לא שייך משיח בעולם כלל, כי השלם לא יתהווה, כמו שאמרנו, וכאשר חרב הבית, אז יש בעולם כח מה שלא היה קודם, ויש כאן ההעדר, שהוא סיבה אל ההוויה".

אומר המהר"ל, שכאשר דבר מסוים נמצא במצב של שלמות, לא יכול להתהוות ממנו דבר חדש. רק כאשר מתרחשת שבירה, והמצב הישן מתפרק, אז יכול להתחולל שינוי ויכולה להופיע מציאות חדשה - כמו הביצה החלקה והמושלמת שחייבת להישבר כדי שיצא האפרוח. בדומה לכך, רק כאשר נחרב המקדש יכול היה להופיע בעולם כוחו של משיח, שתפקידו לשנות את המציאות ולרומם אותה למדרגה גבוהה יותר.

המהר"ל גם מסביר ששמו של המשיח שנזכר במדרש, "מנחם בן חזקיה" - אינו שמו של אדם מסוים, אלא בא לרמוז על תפקידו, לנחם את ישראל ובכך לחזק אותם.

הדברים נכונים גם לחורבנות אחרים שעוברים על עמנו, על הכלל והפרט. הללו יכולים להיות קשים וכואבים, אבל מתוכם יכולה לצמוח ולהופיע מציאות חדשה, שלא היתה קודם. פתאום יש אפשרויות חדשות, הזדמנויות חדשות. פתאום אפשר לקוות לדברים שלא העלינו על הדעת במצב הקבוע הקודם.

העיקר הוא לזכור שאצל ה' יתברך אין תאונות וכישלונות - הכל מכוון, והכל מוביל בסוף לקראת הגאולה השלמה.

"ותן חלקנו"