"כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ"

(דברים יז, יד-טו)

התורה מצווה למנות מלך, ונראה ממנה שמלוכה היא מצב חיובי ורצוי. אולם רושם זה נראה סותר את המסופר בספר שמואל, שם עם ישראל פונים לשמואל בבקשה להמליך עליהם מלך (שמואל א', ח, ה): "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו.. שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשׇׁפְטֵנוּ כְּכׇל הַגּוֹיִם", והוא יוצא נגדם בחריפות ומזהיר אותם מהמלך ומגזרותיו.

רבים עסקו בסתירה זו ובשאלה אם מלך הוא דבר חיובי או שלילי. מכל מקום, מבחינה עקרונית, מה שקובע הוא הגישה שממנה ניגשים להמליך מלך.

כאשר הגישה היא, כפי שנאמר בספר דברים: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" - הרי שהעם רוצים שהמלך יהי מעליהם (תָּשִׂים עָלֶיךָ), שיוביל אותם וישנה אותם. לעומת זאת כאשר הגישה היא כפי שנאמר בספר שמואל: "שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ" - המלוכה מיועדת לעם, ומטרתה לשרת את האינטרסים שלהם. מתוך גישה כזאת ניגשו עם ישראל לשמואל, ולכן הוא לא רצה להיענות לבקשתם. אולם אם האדם ניגש מתוך ענווה ומבין שהוא זקוק להנהגה שתדרוש ממנו ותשנה אותו, המלך הוא דבר רצוי.

המלך צריך להיות אדם שמתאים וראוי להיות שליח ה'. לכן התורה בפרשתנו מצווה את המלך (דברים יז, טז-יז): "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים.. וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים.. וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד". יש הדורשים את ראשי התיבות של המגבלות על המלך: כסף-סוס-אשה, ראשי תיבות: כסא.

המלכות צריכה לשמש ככיסא ה', כפי שהתבטא הרב קוק זצ"ל על מדינת ישראל לפני הקמתה (אורות ישראל ו, ז) אם המלך דואג לכיסא של עצמו, מתוך אגואיזם ונהנתנות, מלכותו לא תיכון בישראל.

המלוכה בעם ישראל נמשלת לירח ולא לשמש. בקידוש לבנה אומרים שלוש פעמים "דוד מלך ישראל חי וקיים", כיוון שזה היה הקוד להודעה על קידוש החודש על פי הלבנה בתקופה שהרומאים אסרו לעשות זאת (ראש השנה כה, א). גם הזוהר הקדוש מדמה את המלכות ללבנה בשלמותה (זוהר ב ראו, א): "סיהרא באשלמותא".

ללבנה אין אור משל עצמה, אורה הוא רק שיקוף של אור השמש. כך גם המלך צריך להיות שיקוף של אור ה'. ולא לראות את עצמו במקור האור.

עוד מצווה הפרשה את המלך שיהיה לו ספר תורה (דברים יז, יח-יט): "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר.. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כׇּל יְמֵי חַיָּיו". בפסוק זה יש לכאורה בעיה לשונית: ספר התורה מכונה פעם אחת בלשון נקבה - "וְהָיְתָה עִמּוֹ", ופעם אחת בלשון זכר - "וְקָרָא בוֹ".

לשון הזכר מוסבת על הספר, ומייצגת את הצד החיצוני, ולשון הנקבה מוסבת על התורה עצמה, ומוסבת על פנימיות התורה. המלך צריך לא רק לקרוא בתורה, אלא גם להיות מחובר בנפשו לפנימיותה. אם התורה תימצא בנשמתו, והוא יבין שכוחו נובע מתורת ה', מלכותו תצליח. זו המלוכה שהתורה מעודדת, בניגוד לאופי המלוכה שביקשו ישראל משמואל.

הרב חגי לונדין, מהספר: "פרשה של הנפש"