"לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. 'אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ"

(דברים כה, יג-טו)

מלמדים אותנו חז"ל במדרש (ויקרא רבה טו, ז):

"אמר רבי לוי: ברכות מברכות את בעליהן וקללות מקללות את בעליהן (דברים כה, טו): 'אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ', אם עשית כן, יש לך מה לישא ומה ליתן ומה ליקח ומה למכור. קללות מקללות את בעליהן (דברים כה, יג): 'לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה' (דברים כה, יד): 'לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה', אם עשית כן לא יהיה לך מה לישא ומה ליתן ומה ליקח ומה למכור. אמר הקב"ה: אני אמרתי לא תעשה איפה גדולה וקטנה ועשית, חייך שאפילו בקטנה אינו מספיק אותו האיש".

המדרש מלמד אותנו שיש כאן יסוד עמוק: האדם נברא להיות צינור שדרכו עובר השפע האלוקי, גם אליו אך גם כצינור להעביר הלאה. האדם לא נברא להיות רק כלי שמקבל את השפע מהקב"ה, אלא כצינור שגם מעביר הלאה.

כאשר האדם רוצה להיות רק כלי לקבל את השפע שיש בעולם ולא להעביר הלאה - הקללה רודפת אותו לא רק כעונש אלא כתוצאה ישירה של מעשיו, שכן יש גבול למידת השפע שהוא יכול להכיל - גם הכלי הגדול ביותר הוא מוגבל, והמוגבלות של האדם לקבל מאת ה' נוצרה מעצם רצונו להיות רק מקבל.

לעומת זאת, אם האדם בוחר להיות צינור, כלי שפתוח לקבל אך גם פתוח להעביר ולתת - אז הקב"ה משפיע עליו שפע ללא גבול, כצינור שאתה יכול תמיד להזרים דרכו עוד ועוד.

כך מתבארים הפסוקים: "אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ" - אם עשית כן (אם אבן המשקל שלך הייתה מדוייקת וכשרה ולא גנבת בעזרתה את הלקוחות), יִהְיֶה לָּךְ מה למכור.

לעומת זאת "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה" (אסור לך להחזיק בביתך אבן משקולת גדולה, שבעזרתה אתה קונה קילו ורבע במחיר קילו, או אבן משקולת קטנה שבעזרתה אתה מוכר 900 גרם במחיר קילו), אם תעשה כך, לֹא יִהְיֶה לְךָ מה למכור. שכן אם אינך מבין שאתה רק צינור לשפע האלוקי, ואתה מנסה לרמות ולשקר כדי להשיג עוד ועוד שפע חומרי, הרי בסופו של דבר לכלי שלך יש יכולת קיבול מסויימת, וכשתנסה לעבור אותה עלול הכלי להישבר.

אדם שמנסה לתחמן ולגנוב את זולתו, מגלה בכך שהוא בעצם איננו מאמין - אם האמונה הייתה חזקה בקרבו שה' הוא הנותן לחם לכל בשר, הרי היה ברור לו שהגניבה לא תהפוך אותו לאדם יותר עשיר.

זהו גם היסוד העומד מאחורי הכלל המפורסם שדרשו חז"ל (מסכת תענית ט, א): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר - עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר". לא מדובר כאן בשכר מצווה בלבד, אלא בעיקרון קוסמי: אם אתה מְעַשֵּׂר (מפריש עשירית מהרווחים הכספיים לצדקה), הרי אתה מבין שאתה רק צינור, שאתה מקבל ואף נותן, ומתוך כך תִּתְעַשֵּׁר ותקבל שפע טובה וברכה.

המציאות היא הפוכה מכפי שניתן היה לחשוב: אנו היינו חושבים שככל שאדם ייתן יותר לזולתו - יחסר ממנו, וככל שהוא יתחמן יותר וינסה להשיג יותר, גם אם בדרך שאיננה כשרה - ירוויח ויתעשר. חז"ל מלמדים אותנו שלא כך הוא - המברך יתברך, מי שנותן משלו דווקא הוא זה שמקבל ברכה.

הרב אלעזר אהרנסון, מהאתר: ישיבת ההסדר חולון - https://www.yholon.co.il