"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלקיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם. … וענית ואמרת לפני ה' אלקיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה. ונצעק אל ה' אלקי אבתינו וישמע ה' את קלנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדל ובאתות ובמפתים. ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' והנחתו לפני ה' אלקיך והשתחוית לפני ה' אלקיך. ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך" (דברים כו, א-יא). '"והיה כי תבא אל הארץ" – אמר "והיה", לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ; על דרך אומרו (תהלים קכ״ו): "אז ימלא שחוק פינו" וגו׳' (אור החיים). כעין העקרון שבדבריו של האור החיים, שבא"י יש גילוי של שמחה, מובא בזוהר, שעבודת ה' בארץ היא עבודת ה' בשמחה (שזהו גילוי של שמחה בארץ): 'כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה", וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (תהלים ב): "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה". מַה בֵּין הַאי לְהַאי? אֶלָּא, כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא אַחֲרָא' (זוהר ח"ג קיח,א [תרגום: 'כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה". וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (שם ב): "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה". מַה בֵּין זֶה לָזֶה? אֶלָּא, כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת']). אולי יש לזה רמז בפס' בקללות: "ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש" (דברים כח,סה). '"לב רגז" - לב חרד, כתרגומו: דחיל. כמו: "שאול מתחת רגזה לך", "שמעו עמים ירגזון", "מוסדות השמים ירגזון"' (רש"י). כך שבחו"ל יש גילוי של חרדה, ולכן גם הגילוי של החיבור לעבודת ה' מתגלה בצורה כזו, כיון שכך נמשכים ברגשותיהם בחו"ל, ולכן מתגלה עבודת ה' שלהם בצורה של יראה שזהו פחד. וכן "דאבון נפש" זהו גילוי של צער, ולכן אין שם גילוי של עבודת ה' בשמחה. לעומת א"י שיש גילוי של שמחה בטוב ה' המתגלה עלינו, בגילוי השכינה השורה בארץ, ולכן כאן עבודת ה' מתגלה בשמחה, וכך נאמר כאן בביכורים: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך", שמתגלה הקשר בין האדם והקב"ה בשמחה; וזה קשור לשכינה שבארץ שמשפיעה עלינו לטובה, ולכן רואים את טוב ה' שמתגלה בכל, ולכן דבקים בשמחה בקב"ה על כל הטובה שנתן לנו, שזהו שמצווים לשמוח בכל הטוב שה' נתן לנו. לכן באים להתחבר לה' בגילוי של הטוב שה' משפיע עלינו: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלקיך נתן לך", שכך באים בשמחה לעבודת ה', כמו מצוות ביכורים שהיא עבודת ה' (שהרי היא מצווה כך שהיא עבודת ה'). וזה קשור לשכינת ה' שבארץ, ולכן מביאים למקדש ששם מקום השכינה, מקום גילוי שם ה': "והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם". לעומת א"י, בחו"ל יש גילוי של רעה, בשל הריחוק מהקדושה, בהיותם שורים בחו"ל ארץ העמים הטמאה, מקום של גשמיות גסה וקשה; שלא כא"י שהגשמיות מושכת לקדושה, שבגשמיות הארץ מתחברים לשכינה השורה בארץ, כמו שמתגלה בפירות הארץ (ב"ח; טור או"ח סימן ר"ח), שלכן התורה משבחת את הארץ (בין השאר) בפירותיה: "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח,ח). לכן נרמז כאן בעניין הביכורים שאותם מביאים משבעת המינים שהשתבחה בהם א"י (רמב"ם; ביכורים ב,ב) ודווקא מאלו שגדלו בארץ (שם,א), כגילוי של פירות א"י שבהם יש חיבור מיוחד וחזק של דבקות בשכינה, ע"י שאוכלים אותם, שבאכילה מתערב בתוכנו הפירות (בעיכול), וכך השכינה ששורה בהם חלה בנו במיוחד; וכך גם בכל הגשמיות שיש בארץ יש בהם חיבור לשכינה אלא שבפירות א"י זה מודגש במיוחד. לכן זה מדגיש את מעלת א"י, בדבקותה בשכינה, שלכן גם עבודת ה' שבה היא ברמה גבוה וחשובה יותר מבחו"ל (בשל מעלת הדבקות בשכינה שמעלה בקודש), שכאן זהו עבודת ה' משמחה שהיא גדולה בהרבה מעבודת ה' מיראה (מעבר לכך שבחו"ל גילוי תו"מ חלש יותר, שבעומק אנו מחוייבים בחו"ל מטעם שלא נשכח, ולא מעצם מעלת קיום המצוות מצד מעלת עצמם [ספרי, עקב, מג]); וכן מכח השכינה באים לעבודת ה' משמחה (ששמחים מגילוי השכינה שמיטיבה לנו). להבדיל מא"י, בחו"ל יש גילוי של צער, שגם זה נרמז כאן שמזכירים בביכורים את הצער בגלות במצרים: "וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה ... וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו" (ולעומתו מעמידה התורה את הטוב שבארץ, שאומר בהמשך: "ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש"). גם נראה שנרמז שהוציאנו ה' ממצרים: "ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדל ובאתות ובמפתים", שמתגלה בזה מורא גדול בשל השכינה: 'ובמורא גדול, זו גלוי שכינה' וכו' (ספרי). שבארץ גילוי השכינה מביא לשמחה בחיבור לה', לעומת חו"ל שאפילו גילוי השכינה מתגלה ביראה, שכל קשר לה' מתגלה במורא, שלכן עובדים מיראה.