"וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה. ה' אלקיך הוא עבר לפניך הוא ישמיד את הגוים האלה מלפניך וירשתם יהושע הוא עבר לפניך כאשר דבר ה'. ועשה ה' להם כאשר עשה לסיחון ולעוג מלכי האמרי ולארצם אשר השמיד אתם. ונתנם ה' לפניכם ועשיתם להם ככל המצוה אשר צויתי אתכם. חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי ה' אלקיך הוא ההלך עמך לא ירפך ולא יעזבך. ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתם לתת להם ואתה תנחילנה אותם. וה' הוא ההלך לפניך הוא יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך לא תירא ולא תחת. ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנשאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל. ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות. בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת. ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלקיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה" (דברים לא,א-יג). הפרשה מתחילה בהליכתו של משה ועידוד יהושע והעם לקראת הכניסה לארץ, וממשיכה בכתיבת הס”ת ובמצוות הקהל. בפשטות כיון שמשה הלך (לאן הלך? ראה 'תורת המקרא", פרשת “וילך", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) ודיבר לעודד את העם לקראת מותו, אז ממשיכה התורה במה שעשה בהמשך שזהו כתיבת הספרים, ואז כיון שמוזכר עניין גילוי תורה, אז מביאים את מצוות הקהל שעניינה חיזוק הקשר לתורה (כמו שהתורה אומרת כאן: "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת”). אולם אפשר יותר מזה, משה העביר את ההנהגה ליהושע, אבל יחד עם ההנהגה הגשמית הועברה גם ההנהגה הרוחנית ממשה ליהושע, כהמשך מסירת התורה מסיני: 'משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע' (אבות א,א). בנוסף, יהושע היה במעמד כעין מלך (' … "הוא" זה מלך' [יומא עג,ב]. 'הוא זה מלך – דהא ביהושע משתעי קרא' [רש"י]), לכן זה קשור למצוות הקהל שמצוות הקריאה היא על המלך. כך שיש כאן בחיזוק יהושע כמנהיג שני דברים – גילוי כעין מלך שמצווה על קריאת הקהל, וכן גילוי כעין מתן תורה, בהיותו ממשיך מסירת התורה (ממשה בסיני), ששני אלו מתגלים במצוות הקהל: 'וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה, כיום שניתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה. ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת; ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה, ומפי הגבורה שומעה; שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא'ל' (רמב"ם; הל' חגיגה ג,ו). אולם נראה גם שיש קשר ענייני בין חיזוק יהושע לקראת הכניסה לארץ ומצוות הקהל שבה מחזקים את העם בקשר לתורה, שבאה התורה לרמז שכח המלחמה קשור בכח התורה, שלכן הת"ח הם שהיו יוצאים ראשונים בקרב, כמו שלכן נהרג בעי יאיר בן מנשה ('ותניא: שלשים וששה ממש, דברי ר' יהודה. אמר לו רבי נחמיה: וכי נאמר שלשים וששה? והלא לא נאמר אלא "כשלשים וששה"? אלא זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין' [ב"ב קכא,ב]), כך שמשמע שיוצא בראש (שאם היה מאחורי המחנה שיצא למלחמה לא היו יכולים לפגוע בו האויבים) וכן משה יצא ונלחם בעוג בעצמו בהיותו יוצא בראש המחנה למלחמה (ספרי; במדבר כז,יז) [אולי לכן משה מזכיר זאת כאן: “ועשה ה' להם כאשר עשה לסיחון ולעוג מלכי האמרי ולארצם אשר השמיד אתם”, שמעבר לפשט שבא להראות דוגמה שה' עזרם, אולי גם בא לרמז על גילוי תורה במלחמה, מעין כמותו שיצא להילחם], וכן דוד יצא בראש, וכן פנחס (שם) וכדו'. לכן עניין מצוות הקהל שמחזקת את העם בתורה היא גם מחזקת את יוצאי הצבא, גשמית – שמעודדת ומחייבת אותנו להילחם בכל לב ולא לפחד (רמב"ם; הל' מלכים ז,טו), ורוחנית שמביאה כח לניצחון במלחמה (ולכן הם אלו שיוצאים ראשונים); לכן זהו עידוד לעם וליהושע כממשיך מסירת התורה שעליו להילחם במלחמות כיבוש הארץ, לא לירא ולגלות את כח התורה בעשיית המלחמה, שיצא לקרב וכח גילוי תורתו הוא שיעזרהו (שלכן עליו ועל שאר החכמים לצאת בראש המחנה, להילחם ולעודד את העם). לכן זה גם קשור לכך שמשה כתב את הס"ת ומסרם, שזה נאמר כאן כגילוי של קשר לתורה שקשור לעידוד והתחזקות במלחמה שתהיה. נראה שלכן: ”ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנשאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל", רומז לארון הברית שהיה פוגע באויבי ישראל (במדבר רבה ה,א), וכך גם הזקנים, הם מגלים את כח העזרה האלקית במלחמה כעין אותם שני ניצוצות אש שהיו יוצאים מהארון. אולי גם רמז שמצוות הקהל היא בסוכות, ויש דעה שהסוכות הם כנגד הסוכות שישראל ישבו בהם בזמן כיבוש הארץ (הרוקח; סימן ריט), כך שמרמז על הקשר העמוק שבין מצוות הקהל וכיבוש הארץ ע"י יהושע.