' … שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרו להם: "חטאים תרדף רעה". שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן: "הנפש החוטאת היא תמות". שאלו לקודשא בריך הוא: חוטא מהו עונשו? אמר להן: יעשו תשובה ויתכפר לו. היינו דכתיב: "על כן יורה חטאים בדרך", יורה לחטאים דרך לעשות תשובה' (יר' מכות ב,ו). החכמה והנבואה לא מקבלות שיש אפשרות לתשובה, אלא הקב"ה מגלה שאפשר לשוב בתשובה. למה? מה הבעיה בתשובה שלכן הן לא מוכנות לקבל אותה? מסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ('לזמן הזה' אלול, 'חסד התשובה') שהחכמה לא מקבלת אפשרות התשובה בשל שתי בעיות שיש לה מצד ההיגיון על התשובה: א. איך הרהור תשובה שזה מחשבה יכול לתקן מעשי חטא שנעשה בפועל במציאות. ב. איך תשובה שאני עושה היום יכולה לשנות דבר שנעשה בעבר, שהרי החטא נעשה בעבר ואילו התשובה היא עכשיו?. גם הנבואה לא מקבלת את אפשרות התשובה משתי סיבות: א. כיון שהנביא שומע את הבריאה צווחת על מעשי החטא, שהוא קולט את הפגיעה הנוראה שנעשית בבריאה, לכן לא יכול להסכים לכפרה על כך, על דבר כל כך נורא. ב. הנביא רואה את תוצאות החטא שנעשה מהחטא, הוא רואה שהחטא שהאדם עשה הוא זה שמזיק לו ישירות, לכן זה לא כמו בקשת מחילה ממישהו כדי שלא יענישו, שזה בהחלטת האדם המעניש האם להעניש או לא, כיון שהעונש הוא חיצוני למעשה ולכן יכול לקבל את החרטה ולסלוח, בעונש שיוצא ישירות ממעשיו גם אם יבקש סליחה זה לא יועיל כיון שזה ישירות ממעשיו. אולי אפשר כעין רמז לדברים אלו בדברי החכמה והנבואה. החכמה אומרת: “חטאים תרדף רעה" (משלי יג,כא). אולי כרמז "חטאים" רומז למעשה החטא, שזהו האדם שעשה חטאים ולכן נקרא "חטאים" ("חטאים תרדף רעה" - אדם רשע רשעתו רודפתו עד השמדו' [רש"י]. '"תרדף רעה" – הרעה שעושים החטאים היא תרדף אותם עד השמדם כי תקטרג עליהם' [מצודות]), כך שמרמז על מעשי חטא שנעשו (וכן המילה חטאים רומזת לחטא, כעין רמז לחטאים – מעשה החטא), שזה רמז לבעיה הראשונה, שכיון שהחטא נעשה במעשה בפועל איך הרהור תשובה מכפר עליו?. “תרדף" כעין רמז לבעיה השניה, שברדיפה הכוונה שהרעה ממשיכה לרדוף אחריו עד השמדו, כך שזה כעין רומז לזמן, שרודפת אחריו במשך הזמן, כך שרומז לבעיה השניה שהיא מצד הזמן, איך תשובה יכולה לכפר אחורה בזמן?. הנבואה אומרת: “הנפש החטאת היא תמות" (יחזקאל יח,ד). אולי "הנפש" רומז לבעיה הראשונה, שזהו שהנביא שומע את צווחת הבריאה על קלקולה, לכן נאמר נפש כרמז לצד הרוחני שבאדם, שהנביא קולט דברים בבריאה מכח מעלתו הרוחנית. “החטאת" רומז לבעיה השניה שהחטא הוא שמזיק בעצמו, כעין רמז שמתגלה החטא בנפש שחטאה וכך חלה עליו הרעה ממנו (מהחטא שבו); ואף כרמז "היא", כעין שמכוון על הנפש עצמה, שחל עליה ישירות ולא דרך גורם נוסף חיצוני. אולי בכוונה הובאו שני הדברים – חכמה ונבואה, כיון שהם דברים חשובים (ואף שניהם קשורים לקודש, שהחכמה מגילוי הנשמה הקדושה, ובנבואה מדבר עם ה'); או שמדגישים מצד הקדושה המתגלת בעולם מכח התורה, ולכן מביאים את הנבואה מחלק הנביאים והחכמה מחלק הכתובים, ודברי הקב"ה שפתח פתח תשובה זה נאמר בתורה (לשוב בתשובה). אולי אפשר שכנגד זה נאמר על האבות לעתיד לבא: 'א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מ"ד (ישעיה סג, טז): "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך"? לעתיד לבא יאמר לו הקב"ה לאברהם: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבש"ע, ימחו על קדושת שמך. אמר אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו. אמר ליה: בניך חטאו. אמר לפניו: רבש"ע, ימחו על קדושת שמך. אמר: לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה, אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבש"ע בני ולא בניך?' וכו' (שבת פט,ב). בפשטות דווקא יצחק הוא שעומד וטוען לכפרת ישראל, כיון שניסה להשיב בתשובה את עשו ולא הלך לו, לכן כעין מתגלה בו שמבין את גודל הקושי של יצה"ר, ולכן פועל לכפרה. וכן, יצחק ריחם על עשו על אף היותו רשע, וכך מתגלה גם לעתיד שמרחם על ישראל על אף חטאיהם (אמנם גם אברהם ריחם על סדום ועמורה, אלא שעד גבול מסויים שאז הפסיק לבקש עליהם רחמים, ולכן אינו כיצחק שלא פסקו רחמיו). או שאברהם גירש את ישמעאל, ויעקב קילל את שמעון ולוי שחטאו, ואילו יצחק לא קילל את עשו, ולכן בו מתגלה שלא מוותר על החוטאים שנפלו לרעה. אולם אולי יש בזה כעין כרמז לגילויי החכמה והנבואה, שאברהם התחיל את דרכו לה' בעיון שכלי, ואף בהמשך היה מתווכח בחכמתו להוכחת האמונה בקב"ה, והפיץ זאת בעולם בדיבור ובספרים: 'כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו כי אי אפשר שיסבב את עצמו … ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה … כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה … היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם, ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים' (רמב"ם; הל' ע"ז א,ג), לכן באברהם מתגלה כגילוי של החכמה. וכן אברהם היה כעין מלך (“נשיא אלקים אתה בתוכנו” [בראשית כג,ו]), כמו קהלת שהיה המלך (שלמה) [והשפיע את חכמתו בעולם, כעין ששלמה היה החכם מכל אדם והשפיע זאת לכל העולם ששמעו את שמעו]. לכן כמו שהחכמה לא מקבלת את התשובה אלא אומרת עונש, כך מתגלה גילויו של אברהם כעין כנגד החכמה ולכן לא מציע לכפרה לישראל אלא עונש. ביעקב היה גילוי מעלה מיוחדת של נבואה, שהיתה מעל כל שאר נבואות הנביאים, שהתנבא במצרים כעין משה רבנו (זוהר תחילת "ויחי"), לכן בו מתגלה כעין גילוי של הנבואה. וכן יעקב התנבא כך במצרים (בחו”ל), כעין יחזקאל שהתנבא בבבל; ויחזקאל התנבא על (מקדש) העתיד, וכן יעקב התנבא על לעתיד לבא שלכן רצה לגלות לבניו את הקץ (שלעתיד לבא). לכן כמו שהנבואה לא מקבלת תשובה אלא דורשת עונש, כך יעקב לא מציע כפרה אלא עונש. יצחק שיא גילויו היה בעקידה שעמד להיות מוקרב לקב"ה, לדבקות בקב"ה, ולכן בו מתגלה כגילוי של הקב"ה שנתן את פתח התשובה לכפרה, שכך גם יצחק עומד וטוען לכפרה (ולכן מזכיר יצחק את העקידה, מעבר לעצם העניין שאומר זאת בשביל כפרה, זהו גם כרמז שכח גילויו לכפרה שלא כאברהם ויעקב זה בשל העקידה שנעשה דבק בגילוי ה').