בס''ד          פרשת האזינו: האם ילד קטן מצטרף לזימון

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה את הפסוק, ממנו דרשו בגמרא במסכת ברכות (מה ע''א) את המצווה לזמן: ''כִּ֛י שֵׁ֥ם יְקֹוָ֖ק אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵא-לֹהֵֽינוּ''. כפי שראינו בעבר (פנחס שנה א') נחלקו הראשונים בשאלה, האם נשים יכולות להצטרף לזימון, כאשר, יש שהרחיבו את החיוב בעקבות הגמרא במסכת ערכין (ג ע''א), ויש שצמצמו בין השאר בעקבות המנהג. למעשה, נחלקו האחרונים:

א. השולחן ערוך (או''ח קצט, ז) פסק כדעת הסמ''ג, שכאשר שלוש נשים אוכלות לבד הן לא חייבות לזמן, אבל כאשר אכלו עם שלושה גברים שמזמנים, חובתן לענות לזימון. ב. הגר''א (שם) פסק כדעת הרא''ש, שנקט שכאשר שלוש נשים אוכלות לבד, הן חייבות לזמן. ג. האליה רבה (קצט, ג) פסק בשם המהר''ש, שכאשר אכל עם אשתו, היה קורא לקראת סוף הסעודה לאדם נוסף שיאכל עימם, וישלים להם לזימון. כפי שראינו בעבר, מסתבר שבזמן הזה הלכה כמותו, בעקבות שינוי סדרי הסעודה. ובלשונו:

''כתב מלבושי יום טוב וזה לשונו, כתב בדרשות מהר"ש שאכל עם אשתו, וקרא לאחד שישתה עמו יין לזמן עמו... ואהא דזימן עם אשתו קשה לי, הא רבינו יונה כתב אפילו עם בעליהן לא משום דאין חברתן נאה עד כאן לשונו. ולא ידעתי מאי קשיא ליה, דסבירא ליה כמו רבי יהודא כהן דהורה הלכה למעשה להצטרף אשה לזימון, והביא ראיה מדבעי הש"ס נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן, וקאמר למאי נפקא מינה להוציא אחרים ידי חובתן, מכלל דפשיטא ליה דמצטרפות.''

בעקבות הגמרא הלומדת מהפסוק בפרשה את החובה לזמן כאשר אוכלים לפחות שלושה יחד, נעסוק השבוע בהלכות זימון ובשאלות האם קטן מצטרף לזימון בשלושה, והאם עם הארץ מצטרף לזימון. על מנת לענות על שאלות אלו, נפתח תחילה בשאלה מי יכול להצטרף לזימון באופן כללי, והאם קטן בו יומו מצטרף לזימון בעשרה.

צירוף לזימון

מעיקר הדין כפי שכותבת המשנה במסכת ברכות (מה ע''א), על מנת להתחייב בזימון, צריך שלושה אנשים או נשים שאכלו יחד, כאשר כפי שראינו בעבר, נחלקו הראשונים מה צריכים לאכול כדי להצטרף (האזינו שנה ז'), והאם ניתן לצאת מהסעודה קודם זימון (האזינו שנה ח'). אמנם כפי שממשיכה הגמרא (שם) וכותבת, הדיון במשנה מתייחס לשאלה מתי חובה לזמן, אך ייתכן שישנם עוד מקרים נוספים שגם בהם ניתן לזמן. לדוגמא, לדעת רב, ובניגוד לדעת רבי יוחנן, גם שניים שאכלו יחד יכולים לזמן.

עוד מוסיפה הגמרא (מח ע''א) ומביאה מספר דעות של תנאים, שסברו שישנם מספר צירופים נוספים עליהם ניתן לסמוך, בזימון שלושה ובזימון עשרה. לדעת רבי יהושע בן לוי, אפילו קטן השוכב בעריסה ניתן לצרף לזימון בעשרה. לדעת רב הונא, תשעה שנראים כמו עשרה, יכולים לזמן כאילו יש עשרה. לדעת רב אמי, שני תלמידים חכמים המחדדים זה את זה בהלכה, נחשבים כשלושה ויכולים לזמן, שכן ההלכה כביכול מצטרפת להשלים להם. ולדעת רבי יוחנן, קטן שהביא שערות, ניתן לזמן עליו. ובלשונה:

''אמר רבי יהושע בן לוי: אף על פי שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו - אבל עושין אותו סניף לעשרה... אמר רב הונא: תשעה נראין כעשרה מצטרפין. אמרי לה: כי מכנפי; ואמרי לה: כי מבדרי. אמר רבי אמי: שנים ושבת מצטרפין. אמר ליה רב נחמן: ושבת גברא הוא? אלא אמר רבי אמי: שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין. מחוי רב חסדא: כגון אנא ורב ששת. מחוי רב ששת: כגון אנא ורב חסדא. אמר רבי יוחנן: קטן פורח מזמנין עליו.''

לאחר שהגמרא מסיימת להביא דעות אלו, היא כותבת שאין הלכה ככל אותן שמועות, אלא רק כדעתו של רב נחמן, הסובר שקטן המבין ויודע למי מברכים יכול להצטרף. סיפור הממחיש מה נחשב קטן יודע, מביאה הגמרא על אביי ורבא, שכאשר היו צעירים וישבו בפני רבה, והוא שאל אותם למי מברכים ברכת המזון, והשיבו שמברכים לקב''ה, ולשאלה היכן הוא נמצא, הצביע אחד מהם לכיוון התקרה, והשני יצא מן הבית והצביע כלפי השמיים.

צירוף קטן לעשרה

נחלקו הראשונים, האם בנוסך למימרא של רבי נחמן, יש מימרא נוספת שלא נדחתה מההלכה:

א. רבינו תם (תוספות שם, ד''ה ולית) והרא''ש (ז, כ) סברו, שבניגוד לשאר דברי התנאים, דברי רבי יהושע בן לוי שקטן בן יומו מצטרף לעשרה, לא נדחו להלכה, וכאשר הגמרא כותבת שצריך קטן היודע למי מברכים כדי לצרפו לזימון, הכוונה דווקא לזימון בשלושה. ונימק רבינו תם, שבין המימרא של רבי יהושע בן לוי למימרות שאר התנאים, מפסיקה הגמרא בסיפור על רבי אליעזר ששחרר את עבדו כדי שיצטרף למניין, ומשמע שדברי הגמרא שדעות התנאים נדחו להלכה, אינם כוללים את דעתו.

בטעם הדבר שתינוק מצטרף לעשרה נימק הרא''ש, שכן הסיבה שבזימון בעשרה מוסיפים את שם ה' היא, שכל עשרה יהודים שנמצאים יחד שכינה שורה, ודבר זה נכון גם כאשר אחד מהם תינוק. לכאורה לפי זה, גם יותר מתינוק אחד יכול להשלים, שהרי בכל עשרה שכינה שורה, אלא שלמעשה כתב הרא''ש שרק תינוק אחד יכול להצטרף, שכן אין זה כבוד שמים שרבים מתוך העשרה יהיו קטנים,  וכשם שרק עבד אחד משוחרר יכול היה להצטרף למניין של רבי אליעזר. ובלשונו:

''פירש רבינו תם, הא דקאמר לית הלכתא ככל הני שמעתתא... לא קאי אהא דרבי יהושע בן לוי קטן המוטל בעריסה עושין אותו סניף לעשרה, אפילו אינו יודע למי מברכים... ויראה דהיינו טעמא דכל בי עשרה שכינה שרויה, דמונקדשתי בתוך בני ישראל ילפינן דאומרים קדושה בעשרה, לא שנא גדולים ולא שנא קטנים, קרינן ביה בתוך בני ישראל. ובלבד שיהו תשעה גדולים אבל טפי מאחד לא, כדאמרינן גבי עבד דטפי מאחד ליכא ליקרא דשמיא לצרפו.''

ב. הרי''ף והרמב''ם חלקו וסברו, שכאשר הגמרא כותבת שאין הלכה ככל אותם תנאים, היא מתכוונת גם לדברי רבי יהושע בן לוי הסובר שקטן בו יומו מצטרף לעשרה, ומשום כך השמיטו את דבריו, וכן פסקו השולחן ערוך והרמ''א. ראייה להבנה זו הביאו מהגמרא (מה ע''ב) המביאה מחלוקת אמוראים איזה זימון נחשב חמור יותר, זימון בשלושה או זימון בעשרה, ולמסקנה פוסקת שזימון בעשרה חמור יותר. משום כך, אם בשביל לזמן בשלושה ורוצים לצרף קטן, צריך שהוא יהיה לפחות ברמה בה הוא יודע למי מברכים, קל וחומר שכשמזמנים בעשרה שלא די בקטן בן יומו שאינו יודע למי מברכים.

צירוף קטן לשלושה

בעוד שכאמור נחלקו האם קטן בן יומו מצטרף לעשרה, לכאורה כולם יודו שכאשר מדובר בקטן היודע למי מברכים, ניתן לצרפו לשלושה שהרי הגמרא פוסקת כך במפורש, ואכן כך פסקו הרי''ף (לה ע''א בדה''ר) והרמב''ם (ברכות ה, ז), ובעקבותיהם השולחן ערוך (קצט, י). כפי שציין הרב עובדיה (יחוה דעת ד, יג), על אף שהרי''ף כתב שקטן שמגיל תשע ניתן לצרפו, והרמב''ם כתב מגיל שבע, אין הכוונה בדווקא גילאים אלו, אלא דיברו על הדבר המצוי, ואם יש קטן למטה מגיל זה המבין למי מברכים ניתן לצרפו.

אמנם, בפועל ראשוני אשכנז וביניהם הרא''ש (ז, כ) כתבו, שהלכה כדברי הירושלמי הפוסק, שמזמנים על קטן שהביא שתי שערות, כך שלמעשה רק מגיל שלושה עשרה הוא מוחזק ככזה וניתן לצרפו. כיצד יישבו את דברי הבבלי, שלכאורה הלכה כמותו? נאמרו מספר תירוצים, אחד מהם של הבית יוסף שביאר, שעל אף שרב נחמן פוסק שקטן היודע למי מברכים ניתן לזמן עליו, הוא לא חולק על הברייתא המובאת קודם בגמרא בשם רבי יוחנן שצריך שיביא שתי שערות, וזקוקים לשני התנאים.

צירוף עם הארץ

נקודה נוספת בה דנו הפוסקים היא, צירוף עם הארץ לזימון בזמן הזה. המשנה במסכת ברכות (מה ע''א) דנה בשאלה, אלו אנשים יכולים להצטרף לזימון וכותבת, שכותי, דהיינו צאצאי בני אשור שהוגלו לארץ ישראל והיה ספק לגבי מעמדם ההלכתי (שכן גיורם היה בעייתי), יכול להצטרף לזימון. הגמרא תמהה על כך, שהרי בברייתא מובא שעם הארץ, למרות שבוודאי הוא יהודי לכל דבר ועניין, אינו מצטרף לזימון, ואם כן איך כותי יכול להצטרף?! הגמרא מביאה שני תירוצים ליישוב קושיה זו:

תירוץ ראשון, מדובר בכותי חריג, שקיבל עליו 'דברי חברות', ולכן אין סיבה שלא יצטרף לזימון. תירוץ שני, מדובר בכותי שמעלתו גבוהה יותר ממעלת עם הארץ, שכן בעוד שלדעת רבי מאיר מי שאינו נחשב עם הארץ הוא מי שאוכל מאכלי חולין בטהרה (דבר שהיה נדיר גם בזמנם), לדעת חכמים עם הארץ מוגדר כמי שאינו מעשר את המאכלים מהם הוא אוכל. וכיוון שהכותים נזהרים בעישור מאכליהם, שכן מצווה זו מפורשת בתורה ובמצוות מעין אלו נזהרים, ממילא הם יכולים להצטרף לזימון.

כפי שממשיכה הגמרא ומתארת, בנוסף לדעת חכמים ורבי מאיר, הובאו עוד מספר דעות אצל התנאים ביחס לשאלה כיצד להגדיר עם הארץ שאינו מצטרף לזימון. לדוגמא, לדעת רבי אליעזר מי שאינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית, לרבי יהושע מי שאינו מניח תפילין, לדעת רבי נתן מי שלא לובש ציצית ועוד. בנוסף, מציינת הגמרא דעת 'אחרים', הסוברים שאף מי שלא משמש תלמידי חכמים אינו מצטרף לזימון. כפי שמתארת הגמרא, העמדה האחרונה הובילה לכך, שרמי בר חמא לא צירף לזימון אפילו את רב מנשיא, שכן סבר בטעות שלא שימש תלמידי חכמים. ובלשון הגמרא:

''רמי בר חמא לא אזמין עליה דרב מנשיא בר תחליפא, דתני ספרא וספרי והלכתא. כי נח נפשיה דרמי בר חמא, אמר רבא: לא נח נפשיה דרמי בר חמא אלא דלא אזמין ארב מנשיא בר תחליפא. והתניא, אחרים אומרים: אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ! שאני רב מנשיא בר תחליפא דמשמע להו לרבנן, ורמי בר חמא הוא דלא דק אבתריה. לישנא אחרינא: דשמע שמעתתא מפומייהו דרבנן וגריס להו, כצורבא מרבנן דמי.''  

עם זאת כפי שהעיר המאירי (ד''ה עם הארץ), בוודאי שכאשר עמי הארצות אוכלים בינם לבין עצמם, הם צריכים לזמן, וכשם שחבורת נשים או עבדים שאוכלים צריכים לזמן. עוד הוסיף הביאור הלכה (קצט, ד''ה עם הארץ), שייתכן שכאשר הגמרא כותבת שעם הארץ אינו מצטרף לזימון, הכוונה דווקא לזימון בשלושה, אך לזימון בעשרה מצטרף, וכשם שעם הארץ מצטרף למניין, קדיש, קדושה וכו'. והחמירו דווקא בזימון שלושה, כדי שתלמידי חכמים לא יישבו בסעודה משותפת מצומצמת עימו, וילמדו ממעשיו.

להלכה

הגמרא ממשיכה וכותבת בשם רב הונא, שהלכה כדעת אחרים, שרק במקרה בו אדם שימש תלמידי חכמים, אם תלמידי חכמים יישבו עימו בסעודה, ניתן יהיה לזמן עימו. כך עולה גם מהמשך דבריה, שכאמור מספרת על רמי בר חמא שלא צירף לזימון את דעת רב מנשיא, כיוון שסבר שהלכה כדעת אחרים, ולהבנתו רב מנשיא לא שימש תלמידי חכמים.

אמנם, על אף האמור, כתב רב האי גאון (מובא בשיטה מקובצת שם), שכבר בתקופתו לא נהגו כדברי הגמרא, ותלמידי חכמים היו מצרפים לזימון גם מי שלא שימש תלמידי חכמים, וכן פסקו להלכה השולחן ערוך ושאר אחרונים (קצט, ב). בטעם ההיתר נימק רבי אלחנן (תוספות חגיגה כב ע''א, ד''ה כמאן), שכשם שהגמרא במסכת חגיגה (שם) כותבת בשם רבי יוסי, שמקבלים עדות מעם הארץ כדי לא ליצור פירוד מוגזם, ושכל אחד יבנה מעין בית מקדש לעצמו, כך מצרפים עמי ארצות לזימון. עוד הוסיף ר''י (שם), שלא ברור מי נחשב בזמן הזה תלמיד חכם, וכאמור רק תלמיד חכם לא מזמן עם עמי ארצות. ובלשונם:

''כמאן מקבלין סהדותא מעם הארץ כרבי יוסי: הרב אלחנן אומר דקיימא לן כרבי יוסי וחיישינן לאיבה, לפיכך מזמנינן עכשיו בכל עם הארץ, אף על גב דאמרינן בברכות (מז ע''ב) אין מזמנים על עם הארץ, וגם רב מנשיא בר תחליפא לא רצה לזמן עליהם. והר"י מפרש, דלא כל הרוצה ליטול את השם להחזיק לעצמו כתלמיד חכם שלא לזמן על עם הארץ הרשות בידו ליטול, ואין אנו מחזיקים עצמנו כתלמיד חכם לעניין זה.''

עוד הוסיפו האחרונים, שלמרות שהמגן אברהם (שם, א) וערוך השולחן (שם, א) כתבו, שעם הארץ שאינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית, או אינו מניח תפילין בכל יום, לא מזמנים עליו, בכל אופן בזמן הזה שרבים מהאנשים שלא שומרים מצוות נחשבים כתינוקות שנשבו וכפי שראינו בעבר (ויקרא שנה א', וירא שנה ו'), ממילא יש לזמן עמהם, שכן למרות החשש שמא ילמדו ממעשיהם, כדי לא להרחיק אותם, כך יש לנהוג (ובוודאי שאם יושב עמהם בסתמא, לא מסתבר שדווקא לזימון לא יצטרפו).    

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[1]...