בסיום חג סוכות אנחנו חוגגים את "שמיני עצרת". "עצרת" הוא מלשון אסיפה, שאוספים ומקרבים את כולם אל ה', אפילו את הרחוקים ביותר. לכן בשמחת תורה כולם עולים לתורה, כדי להראות שלכל אחד מישראל יש חלק בתורת האמת.

במדרש (בראשית רבה ח, ה) מסופר שכאשר רצה הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם הוא התייעץ עם מלאכיו, ונחלקו בדבר מלאכי השרת, חלקם הביעו הסכמה וחלקם התנגדו. מלאך "האמת" אמר לא לברוא את האדם, מכיוון "שכולו שקרים". מלאך "השלום" אף הוא אמר לא לברוא את האדם, כי כולו מלא במחלוקות ומריבות. רק מלאך "החסד" אמר לברוא את האדם, מכיוון שבני אדם "גומלי חסדים" ויעשו חסד וצדקה זה עם זה, ועל זה נאמר (תהלים פט, ג): "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה". מה עשה הקב"ה? השליך את מלאך "האמת" לארץ וברא את האדם! שעל זה נאמר (דניאל ח, יב): "וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה". ואחר כך אמר שתעלה "האמת" מן הארץ, כמו שכתוב (תהלים פה, יב): "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח".

מדברי המדרש אנו מבינים שישנה אמת יותר גבוהה מהאמת של המלאך, והיא האמת לאמיתה, שהיא האמת של בורא עולם, החפץ בקיום העולם והאדם. ומכיוון שאנו רואים שה' ברא את האדם, ודאי שלפי האמת לאמיתה אכן היה ראוי לברוא אותו. אלא שהאמת של ה' יתברך היא עמוקה ונשגבה מאוד, כי מאוד עמקו מחשבותיו, עד שאפילו המלאכים לא עמדו על סוף דעתו, ולכן קיטרגו על בריאת האדם משום שהוא מלא שקרים. אבל ה' אינו רוצה אמת כזו שמרחיקה את האדם והבריאה ממנו, לכן השליכם לארץ וברא את האדם למרות דבריהם.

רבי נחמן מלמד אותנו (ליקוטי מוהר"ן, חלק א, קטו): "מֵאַחַר שֶׁבֶּאֱמֶת הוּא יִתְבָּרַך אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל וְאוֹתָהּ הָאַהֲבָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל הִיא גְּדוֹלָה יוֹתֵר מֵהָאַהֲבָה שֶׁל הַמִּשְׁפָּט.. אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן בָּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ רְצוֹנוֹ וְחֶפְצוֹ יִתְבָּרַך, שֶׁאַף עַל פִּי כֵן יִתְקָרֵב הָאָדָם אֵלָיו יִתְבָּרַך כִּי הוּא אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מֵהַמִּשְׁפָּט".

"אמת" כזאת הגורמת לאדם להתרחק מבורא עולם, עלינו להשליך אותה! מכיוון שזאת אינה האמת של הקב"ה. כי עיקר האמת של הקב"ה הוא לקרב, ולא להרחיק - כדי שיוכל כל אדם להתקרב אליו מכל מקום בו הוא נמצא, שזהו רצונו האמיתי של ה'!

מהמחלוקת הזו כביכול בין ה' למלאכים השתלשלה המציאות, וכך לפעמים אנשים חולקים אחד על האחר ומרחיקים זה את זה, כי כל אחד נדמה לו, לפי האמת שלו שחברו נוטה מדרך האמת. לפעמים אפילו מקטרג האדם על עצמו ומרחיק את עצמו מה' בגלל האמת שלו, שהוא יודע שלפיה הוא פגום ומרוחק ביותר ומתוך כך מגיע לייאוש.

כל התופעות הללו מגיעות מאותה "מידת האמת" שקטרגה על בריאת האדם, הטוענת שהאדם הוא חוטא ומלא שקרים ויש להרחיקו. טענות שכאלה נראות משכנעות מאוד, שכן הן מבטאות את האמת, אבל צריך לדעת שלמרות שזאת האמת, ה' אינו חפץ באמת כזו, אלא השליכה מעל פניו וזרק אותה לארץ. לפי האמת לאמיתה של ה' יתברך, רצונו הוא תמיד לקרב, ולא להרחיק.

אדרבה, כאשר בעולם מלא שקרים מצליח האדם להתגבר ולזכות לנקודת האמת, יקר הדבר בעיני ה' יותר מכל, וזו היתה תכלית הבריאה.

בחג שמחת תורה אנו מסיימים את התורה במילים (דברים לד, יב): "לְעֵינֵי כׇּל יִשְׂרָאֵל", שמציינות את שבירת הלוחות בידי משה רבינו, כדברי רש"י: "לְעֵינֵי כׇּל יִשְׂרָאֵל" - שֶׁנְּשָׂאוֹ לִבּוֹ לִשְׁבֹּר הַלּוּחוֹת לְעֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם', וְהִסְכִּימָה דַּעַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדַעְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אֲשֶׁר שָׁבַרְתָּ', יְיַשֵּׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ.

כאשר ירד משה רבינו מהר סיני עם לוחות הברית וראה שבני ישראל עשו את העגל, ועל פי התורה והלוחות נתחייבו כליה חלילה, אבל משה רבינו ידע שה' יתברך אינו חפץ באמת כזו, ולכן השליך את הלוחות ושבר אותם, בבחינת "וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה", ואז התחזק בתפילה עד שהודיע לו ה' שהתרצה וסלח לישראל, וציווה עליו לפסול את הלוחות השניים, שהם בבחינת "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח".

נזכור אם כן לא להרחיק אף פעם שום יהודי, גם לא את עצמנו - גם אם נראה לנו שלפי האמת זה מה שנכון לעשות. משום שגם אם זו האמת, האמת לאמיתה של הקדוש ברוך הוא שונה - ולפיה צריך תמיד לקרב את כולם, ולא להרחיק.

משה רט, אליהו טייב - מהספר: "מועדים לשמחה, מסביב למעגל השנה עם רבי נחמן מברסלב"