"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ” וגו' (בראשית א,א). פירושים רבים נאמרו על המילה "בראשית", בתרגומים מצינו שלושה תרגומים (שהם כעקרון שנים): 'בְּקַדְמִין בְּרָא ה׳ יָת שְׁמַיָּא וְיָת אַרְעָא' (אונקלוס). 'מן אוולא ברא אלקים ית שמייא וית ארעא' (יב”ע). 'מלקדמין בחכמה ברא ה' ושכלל ית שמיא וית ארעא' (ת”י); או בנוסח אחר: 'בראשית. בחוכמא ברא ה'' (ת”י). תרגום אונקלוס ותרגום יב”ע מתרגמים באותו עקרון, לשון קדימות; שזהו 'בקדמין', וכן 'אוולא', כמו שמסביר הערוך: 'אוול [אנפאנג, ערשט]. "ויועציך כבתחלה" – ומילכי מילכיא כד מן אוולא. "מי הגיד מראש", תרגומו: מאן חוי מן אוולא. "וקדמוניות אל תתבוננו" – ודמן אוולא לא תסתכלון' (ערוך; ע' 'אוול'). ש'בלשון ערבי קורין תחילה – אול' (ערוך השלם). כך שיוצא שיש שני תרגומים – לשון תחילה או לשון חכמה (בנוסף או במקום ללשון התחלה), שכך תרגם תרגום ירושלמי, שכנראה נמשך בזה אחר דברי הב"ר: 'דבר אחר: אמון = אוֹמָן. התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות, ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה: "בראשית ברא אלקים", ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח, כב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ"' (ב"ר א,א). אולי אפשר שיצא שכך תרגמו שלושה תרגומים אלו, שכך ישמע באזני האנשים במיוחד שלושת אלו. שאולי יש בזה רמז לשלושת היסודות של האמונה כמו שמתגלה בליל הסדר באמירת דצ"ך עד"ש באח"ב, כמו שמביא האברבנאל: 'אמנם הנכון בעיני הוא שמצרים היתה עיר מלאה גילולי הכפירות בשרשי אלקותו יתברך כמו שהזכרתי למעלה; ויש מהם שלא היו מאמינים במציאות סבה ראשונה עילת העילות, ומהם האמינו במציאותו אבל לא האמינו בהשגחתו בעולם השפל, ומהם היו חושבים שהיה יכלתו יתברך מוגבל והוא בעל תכלית כשאר שרי מעלה, ושלא היה כחו בלתי בעל תכלית. ולכן תמצא שמשה רבינו עליו השלום בתחילת שליחותו הזכיר לפרעה שלשת העיקרים האלה, באמרו: "כֹּה אָמַר ה' אֱלקי ישראל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (שמות ה,א), כי באומרו "כה אמר ה'", ביאר לו מציאות סבת הסבות ועילת העילות יתברך. ובאומרו: "אלוקי ישראל", ביאר לו שזה המחוייב המציאות, הוא משגיח על ישראל בפרט כי בחר בהם בבחינתו בין הנמצאים עליונים ושפלים. ובאמרו: "שלח את עמי", ביאר יכלתו יתברך הבלתי תכלית, לא בלבד על אומה אחת הוא שר כשאר שרי האומות כי אם לעל יושבי תבל ושוכני ארץ, ולכן היתה מצוה עליו אף על פי שלא נחשב בין בני ישראל. והנה לא היתה תשובת פרעה בתחילת דברי פיהו סכלות כי אם כפירה מוחלטה, באומרו: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שם שם, ב). כי באומרו: "מי ה'", כפר בעיקר, רצה לומר במציאותו. ובאומרו: "אשר אשמע בקולו", כפר בהשגחתו, כלומר אין לו קול ולא השגחה וצווי בדברים השפלים. ובאומרו עוד: "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח", כפר בפנת היכולת המוחלטת, כאילו אמר: אף שנודה שהוא נמצא, אין ראוי שנאמין שהוא משגיח בדברים אשר בכאן בעולם השפל, ואם נאמין בהשגחתו הרי הוא כאחד השרים העליונים שיכולתו רק על אומה מיוחדת ואין לו יכולת על שאר האומות, ולכן אם הוא אלוקי ישראל אינו אלוק שלי ואין יכולתו עלי, וזהו: "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח". ומפני ששלושת הכפירות נפלאו ממנו, לכן באו המכות מכוונות לאַמֵת הפינות האלקיות האלה, ולכן תמצא כי בתחילה אמר משה: "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה'" (שם ז,יז) שהוא מציאות הסיבה הראשונה; ועשה לאמת הפינה הזאת שלוש מכות – דם צפרדע כינים, לפי שעל פי שלושה עדים יקום דבר. ומפני זה עשה ר' יהודה באלה שלוש מכות סימן בפני עצמו: דצ"ך, להיותן מכוונות שלשתן לאמת הפינה הזאת. ובתחילת המכה הרביעית, שהיא ערוב, אמר: "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שם ח,יח), רצה לומר: יודע ומשגיח על דרכי בני אדם; ולאמת הפינה השניה הזאת באו שלוש מכות אחרות, שהן: ערוב דבר שחין, ולהיותן שלושתן מכוונות לתכלית המיוחד הזה עשה רבי יהודה בהן סימן בפני עצמו: עד"ש. אחר כך בתחילת המכה השביעית שהיא ברד, אמר: "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שם ט,יט), שהוא פינת היכולת, ועליה באו ארבע מכות האחרונות: ברד ארבה חשך מכת בכורות; ולהיותן מכוונות לתכלית אמיתת העיקר עשה רבי יהודה בהן סימן אחר: באח"ב' (אברבנאל; הגדת זבח פסח, מגיד, עשר המכות). לכן כנגד זה כאן נעשה שאונקלוס תרגם 'בְּקַדְמִין', שזה לשון חריגה שבאה לומר 'העידן העל זמני טרם הבריאה' (פרשגן), כרמז שה' הוא אלוק, הוא משהו עליון מעל הזמן והעולם. יב"ע תרגם: 'מן אוולא' – 'מהתחלה', שה' ברא את העולם מתחילה ... , ממילא אם ה' ברא את העולם אז יש לו קשר לעולם, וממילא הוא יודע ומשגיח על הנעשה בעולם (אולי לכן גם זה תרגום בערבית, כרמז לדעה הפילוסופית הערבית לעומת היוונית, שהיוונים כפרו בהשגחה [אסכולה האפיקורסית] או האמינו שההשגחה היא רק בגרמי שמים והמין הנצחי ולא בפרטים שבארץ [שיטת אריסטו]. לעומתם הערבים תופסים שה' משגיח בכל, בכל דבר [כת האשעריאה] או בכל למעט בחירת האדם [כת המועתזילה]. ראה 'תורת הפילוסופיה' עמ' 233 למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). הת"י תרגם שה' ברא את העולם בחכמה, ממילא מה שברא את העולם בצורה זו זה משום שכך גזרה חכמתו, אבל יכול לשנות אם ירצה, שהכל תלוי ברצונו מחוכמתו, וזהו שהוא בעל היכולת והכוחות, ויכול לצוות על כל העולם מה לעשות, ובכוחו להכריח כיון שהכל בידו, שהוא בעל הכוחות כולם; וכן עצם ציוויו לעולם זהו מחכמתו, ולכן יכול לצוות לכל העולם מה לעשות כרצונו. שזהו רמז לשלושת היסודות של האמונה בה' ובכוחו, שלזה נברא העולם, לגלות את שם ה' בעולם.