"ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל” (בראשית ג,ו). '"ותרא האשה" – ראתה דבריו של נחש והנאו לה והאמינתו (ב"ר). "כי טוב העץ" – להיות כאלקים. "וכי תאוה הוא לעינים" - כמו שאמר לה: "ונפקחו עיניכם". "ונחמד העץ להשכיל" – כמו שאמר לה: "יודעי טוב ורע". "ותתן גם לאישה" – שלא תמות היא ויחיה הוא וישא אחרת. "גם" – לרבות בהמה וחיה' (רש"י). רש"י מסביר שהתורה אומרת שלושה דברים שהאשה ראתה בעץ – שהוא טוב למאכל, תאוה לעינים ונחמד להשכיל, שזה כנגד שלושת הדברים שהנחש אמר לה. הרמב”ן מפרש: '"כי טוב העץ למאכל" – היתה סבורה כי הוא מר וסם המות ולכן יזהירנו ממנו, ועתה ראתה כי הוא מאכל טוב ומתוק. וכי תאוה הוא לעינים, שבו יתאוה ויתור אחרי עיניו. ונחמד העץ להשכיל כי בו ישכיל לחמוד. ונתנה התאוה לעינים והחמדה בשכל, והכלל כי בו ירצה ויחפוץ בדבר או בהפכו'. וראה עוד הסבר באלשיך (שזה כנגד שהיצר טוען שלושה דברים – א. כדאי לך כיון שתהנה מהחטא. ב. העונש הוא לעתיד לעומת ההנאה שהיא מידית. ג. לפחות תחטא הפעם כדי שתדע להבחין בין טוב ורע ואז תוכל להבחין ולבחור בטוב). אולי אפשר שנאמרו שלושה דברים כרמז שבעץ הדעת היה גילוי של שלושה צמחים: 'דתניא: אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר: גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר (בראשית ט, כא): "וישת מן היין וישכר". רבי נחמיה אומר: תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר (בראשית ג, ז): "ויתפרו עלה תאנה". ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' (ברכות מ,א [אמנם במדרשים ישנם עוד דעות]). "טוב העץ למאכל" – רומז על הגפן שמביא יללה לעולם, שלכן אמרה שלא רואה בזה רעה, אלא נראה שהוא דווקא טוב לאוכלו. (וכן היין נברא בשביל ניחום אבלים: 'א"ר חנין: לא נברא יין אלא לנחם אבלים' וכו' [עירובין סה,א]. שזהו שלא ימשך אחר הרעה של צער האבלות, שזהו שהוא משפיע בשתיתו להרגשת טוב). "וכי תאוה הוא לעינים" – רומז לתאנה שממנה עשו את החגורות כדי שלא תראה הערווה, שלא יראו בעינים את הערווה, ושלא ימשכו אחר מראה עיניהם לערווה (כעין שנאמר בשמשון שהלך אחר עיניו: “אותה קח לי כי היא ישרה בעיני" [שופטים יד,ג]. 'שמשון הלך אחר עיניו' וכו' [משנה; סוטה א,ח]). "ונחמד העץ להשכיל", זה הדגשה של השכל, שזהו החיטה שמשפיעה על הדעת. עוד אפשר שזה כרומז שמשפיע על האדם לחטוא (מה שלא היה חוטא קודם אכילתו מעץ הדעת כיון ששכלו הישר היה מוליכו, שהיה הולך ע"פ אמת ושקר ולא ע"פ טוב ורע), ושיא החטאים זהו שלושת העברות החמורות, ולכן רומז כנגדם, שאף לזה השפיעה האכילה: כנגד שפיכות דמים נרמז ב"כי טוב העץ למאכל", שהמאכל מקיים את האדם, שהרי בלי אוכל ימות. כנגד גילוי עריות נרמז ב"וכי תאוה הוא לעינים", שנמשך אחר עיניו לערווה. כנגד ע"ז זהו "ונחמד העץ להשכיל", שבדעתו מכריע שיש לעבוד לע"ז כיון שהם אלוה לדעתו; וכן התורה היא גילוי דעת ה', הע"ז היא היפך התורה כולה (רמב"ם; ע"ז ב,ד), לכן זה נרמז בהשכל – גילוי דעת. אולי בגילוי דעת האדם יש שלושה גילויים – חכמה בינה ודעת, לכן נרמז כנגדם שפגע בגילוים הראוי: החכמה שזה ההבנה הבסיסית, כנגד זה נאמר "כי טוב העץ למאכל", שהרי הפרי מיועד לאכילה, זהו הדבר היסודי, ולכן זהו הבנה בסיסית של האדם שזהו בחכמה. בינה זה הבנת דבר מתוך דבר, שכנגד זה נאמר "וכי תאוה הוא לעינים", כעין שמתוך שרואה את הפרי יפה ומושך מבין שכדאי לו לאכלו, שזהו הבנת דבר מתוך דבר, מטוב הראיה מבין על טוב האכילה. דעת זהו ההכרעה וההבנה החזקה ביותר, ולכן זה נרמז בהשכל, ב"ונחמד העץ להשכיל". אולי גם בא לרמז שבעץ הדעת נעשה קלקול בגילוי הקדושה בעולם, ולכן נרמז כעין כנגד שלושת יסודות הקדושה בעולם – תורה בנ"י וא"י. "כי טוב העץ למאכל" – מרמז על א"י, בה נאמר על שבח פירות הארץ (דברים ח,ח). "וכי תאוה הוא לעינים" – מרמז על בנ"י, שהולכים אחר הזקנים שמורים להם את הדרך ולכן נקראים "עיני העדה", שכך נרמז כאן בעינים (ונמשך אחר הפרי מתאוותו, כעין שנמשכים בהליכה אחר הזקנים). "ונחמד העץ להשכיל" – רומז על התורה שהיא חכמה של מעלה. אולי גם נרמז שאת הקלקול שנעשה באכילה מעץ הדעת מתקנים בנ"י במשך הדורות עד התיקון השלם לעתיד, והבסיס לכל זה זהו האבות שהם היסוד לגילוי שם ה' בעולם ותיקון העולם. לכן נרמז כנגם: כנגד אברהם – "כי טוב העץ למאכל", שאברהם שהיה מאכיל ובכך מפיץ שם ה' בעולם (סוטה י,א-ב). יצחק התעוור בזקנותו בשל הקדושה (שהע”ז פגעה בעיניו הקדושות, או גילוי הקדושה בעקידה פגע, או בשביל שיעקב יקבל את הברכות לשימוש הקודש: '"ותכהין" – בעשנן של אלו (שהיו מעשנות ומקטירות לע"א). ד"א, כשנעקד ע"ג המזבח והיה אביו רוצה לשחטו, באותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים, וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו, לפיכך כהו עיניו. ד"א, כדי שיטול יעקב את הברכות' [רש"י; בראשית כז,א]), לכן כנגדו נאמר גילוי של ראיית העינים: “וכי תאוה הוא לעינים". יעקב התחכם כדי למעט בפגיעתו של לבן בשכרו (וכן ניסה למנוע מלבן לפגוע בו בזיווגו עם רחל. וכן יוסף עלה לגדולה במצרים בשל חכמתו, ולכן מן הסתם זה היה נראה למצרים קשור למעלת חכמתו של יעקב אביו), לכן כנגדו מתגלה גילוי השכל – "ונחמד העץ להשכיל".