"וילך ויקח ויבא לאמו ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו” (בראשית כז,יד). '"וילך ויקח ויבא לאמו" – אנוס וכפוף ובוכה' (ב"ר סה,טו). 'אנוס וכפוף ובוכה. בעל כרחו, אלא שלא רצה לעבור על דעת אמו' (רש"י). 'אנוס וכפוף ובוכה. אפשר דרש "וילך ויקח ויבא" ג"פ וי על ג' דברים אלו' (חידושי הרד"ל). 'אנוס כו'. דייק מדכתיב "לאמו" משמע שאם לא מפני מורא לא היה עושה' (מתנות כהונה). 'וילך ויקח ויבא לאמו אנוס כו'. דייק מדלא כתיב וירץ כמ"ש "ואל הבקר רץ אברהם", ויעקב היה ג"כ זריז במצות, אלא ע"כ שהיה אנוס' (עץ יוסף). אולי אפשר גם שהמילים "וילך ויקח" מיותרים, שהרי היה מספיק לומר "ויבא לאמו" שהרי קודם כבר נאמר שרבקה אמרה לו "ולך קח לי" (פס' יג), אז ברור שכדי שיביא לאמו היה צריך ללכת ולקחת; ובכ"א זה היה גם מובן מצד עצמו, שאם הביא ברור שהיה צריך ללכת ולקחת, לכן למדו שזה מרמז על כך שכל מעשה היה קשה לו, ולכן נאמר שעשה זאת עם כל הכאב. (וראה על כל המעשה של גניבת הברכות ב'מעשי אבות א', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). והנה מובא במדרש שלושה דברים של צער: 'אנוס וכפוף ובוכה', כך שמשמע שבעיקר למדו כרד"ל שיש שלושה רמזים של 'וי' כרמז לצער; או לפחות למדו שעשה שלא ברצון ולכן דרשו על המלים של עשייתו (שהם שלושה: "וילך ויקח ויבא") כרמז שהתגלה בו שלושה דברים של צער – אנוס כפוף ובוכה. אולם למה נדרש כך, מה המיוחד דווקא בשלושה (שלכן התורה רמזה על שלושה)? בפשטות ע"פ הרד"ל שדרשו לשון וי מובן שצריך להאמר כמה פעמים כדי שישמעו בזה את ה-וי (שאחרת זה נשמע כמו לשון רגילה שמתחילה בוי... בלי להדגיש צער), ולכן נאמר שלושה כדי שישמע שיש כאן לשון וי של צער (ומה שדרשו חז"ל שלושה דברים זהו כרמז שיש גילוי של שלושה גילויי צער ולא שדווקא בא לומר שבכה והיה כפוף, אלא אלו ביטויים של גילוי צער, שבאו לומר על שיש גילוי צער בפס' ושזה מתגלה לנו [שהיה יעקב בצער] ברמז בפס' בשלוש פעמים 'וי'). אולם אפשר גם שבאו לומר שלושה דברים כעין רמז לחזקה שזה היה מאוד כואב לו, כעין חזקה שמראה על גילוי חזק מאוד בדבר. אולי אפשר שבאו לרמז שיעקב עשה את ציווי אמו כיון שהוא עיקר יצחק ולכן היה צריך לקבל את הברכות כממשיכו של יצחק, ולכן הבין שחייב לעשות זאת, ולכן עשה עם כל הצער שלו בדבר, ולכן נרמז שלוש פעמים 'וי' כרמז שיש כאן גילוי של שלוש, כרמז לשלושה אבות, שיעקב הבין שהוא ממשיך בית אברהם, שהוא עיקר יצחק ולכן עליו לקבל את הברכות עם כל הכאב שבדבר שבא ומרמה את אביו לשם כך. אולי זה כרומז גם למקום נוסף שיש כמה מעשים שנאמר בהם 'וי': "ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכרה" (בראשית כה,לד), ששם יעקב קנה את הבכורה, ולכן עכשיו היה מגיע לו את הברכות כבכור; ושם עשו חטא באותו יום חמשה חטאים: 'אמר רבי יוחנן: חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום: בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה. בא על נערה מאורסה, כתיב הכא (בראשית כה, כט): "ויבא עשו מן השדה", וכתיב התם (דברים כב, כז): "כי בשדה מצאה". הרג את הנפש, כתיב הכא: "עיף", וכתיב התם (ירמיהו ד, לא): "אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים". וכפר בעיקר, כתיב הכא (בראשית כה, לב): "למה זה לי", וכתיב התם (שמות טו, ב): "זה א'לי ואנוהו". וכפר בתחיית המתים, דכתיב (בראשית כה, לב) "הנה אנכי הולך למות". ושט את הבכורה, דכתיב (בראשית כה, לד) "ויבז עשו את הבכורה"' (ב"ב טז,ב). הרי שבפס' נרמז על שחטא בחמש עברות, כשהרמז האחרון הוא בפס' "ויבז", שבו נאמר חמשה מעשים שמתחילים ב"וי" ("ויאכל וישת ויקם וילך ויבז") כרמז לכאב, שחטא בחמשה דברים אותו יום, שכל חטא פוגם בעולם ולכן כעין מתגלה צער השכינה שקוראת "וי". שם התגלה תחילת מעשי עשו ברשעות, שאותו יום מת אברהם כדי שלא יראה את נכדו חוטא: 'שלא מרד עשו בימיו מנלן? דכתיב (בראשית כה, כט): "ויבא עשו מן השדה והוא עיף". ותנא: אותו היום נפטר אברהם אבינו ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו' וכו' (שם). ממילא אז הוכח לעין כל שיעקב הוא ממשיך בית אברהם, ממשיך את הקמת בנ"י, לעומת עשו הרשע שיצא לרשעות. לכן עכשיו יעקב בא לגנוב את הברכות בלית ברירה בהיותו ממשיך האבות, שהוא האב השלישי; לכן מתגלה בו וי כעין מול הנאמר בעשו, שלכן הוא ממשיך האבות ולכן הוא הבכור ולו ראוים הברכות. אולי אפשר שנאמר שלושה וי כרמז לכאבו של יעקב כיון שיצחק רצה לתת את הברכות לעשו, כיון שרצה לקרבו בכך לקדושה (ראה 'מעשי אבות א', 'האם טעה יצחק ביחסו לעשו', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. אולי כרמז שנאמר בדברי יצחק לעשו: "וצודה לי [צידה] ציד" [כז,ג], שהאות ה' מיותרת. שבזה רמז שרצה להחזיר את עשו לקדושה ע"י הציד שיצוד, שעשו מהדר בכיבוד הורים, שדרך מצוה זו ימשכהו לקדושה, וכך יתקן את נפילתו לרשעות שהחלה ביום פטירת אברהם, שעשו חטא אז ב-ה' חטאים, וכן אברהם מת לפני זמנו ה' שנים כדי שלא יראה אותו חוטא באותו יום, שכך עכשיו רוצה יצחק לתקן את עשו ולהחזירו למוטב ע"י הכיבוד הורים והברכות שיתן לעשו, ולכן נרמז באות ה' [שהיא נמחקת בקרי, שלא נקראת, כעין שימחק הגילוי של ה' החטאים של עשו בתחילה, בהתחלת גילוי חטאיו, כרמז למחיקת כלל חטאיו]; וכן בכך יעשה לו 'צידה' לדרך לעוה"ב, שיהיה ליצחק זכויות על ידי המצוות שעשו יעשה לאחר שישוב בתשובה). וזמן זה היה פסח: '"שני גדיי עזים" – וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק? אלא פסח היה, האחד הקריב לפסחו והאחד עשה מטעמים; בפרקי דר"א' (רש"י; בראשית כז,ט), והנה בפסח התגלו בעולם ע"י מכות מצרים שלושה מיסודות האמונה (שמרומזים בחלוקה של 'דצ"ך עד"ש באח"ב'): 'שיש אלוק, ושהוא משגיח על העולם, ושהוא בעל היכולת מאין כמוהו' (מלבי"ם; שמות ז,יד). אולי לכן כאב ליעקב שצריך לגנוב את הברכות ולקלקל ליצחק אביו את הניסיון לתקן את עשו לחזור לדרך הישר, כעין שהתגלה בעולם בזמן זה יסודות האמונה היהודית, וכך היה משפיע יצחק מכח זה, ע"י קרבן פסח (וחגיגה) והברכות שיתן לעשו כח למושכו חזרה לקדושה. לכן נרמז בשלושה גילויי צער ליעקב כעין שהצטער על שנצרך לבטל גילויים של הקדושה, את גילויים של שלושה יסודות האמונה שיש בהתגלות יום זה, שיצחק רצה לגלות אותם אצל עשו. אולי אפשר גם שמובא ברש"י שלושה טעמים לעיוורון של יצחק: '"ותכהין" – בעשנן של אלו (שהיו מעשנות ומקטירות לע"א). ד"א, כשנעקד ע"ג המזבח והיה אביו רוצה לשחטו, באותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים, וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו לפיכך כהו עיניו. ד"א: כדי שיטול יעקב את הברכות' (רש"י; בראשית כז,א). והנה סיפור המציאות הזו (של עיוורון יצחק) היא ההתחלה והסיבה שיצחק קרא לעשו וביקש שיביא לו מטעמים כדי שיברכו ("ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת ויקרא את עשו בנו הגדל ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני. ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי. ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי [צידה] ציד. ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" [כז,א-ד]), וע"י עיוורון יצחק יכל יעקב לגנוב את הברכות. לכן נראה שכל אחד מהסיבות מתגלה כנגד אחד מהשותפים – יצחק רבקה ויעקב. יצחק רצה לברך את עשו כדי למשכו חזרה לקדושה, לכן ה' עיוור אותו כדי שיעקב יטול את הברכות שלא כמחשבתו של יצחק. רבקה פעלה שיעקב יגנוב את הברכות כי ידעה ע"פ הנאמר לה בנבואה (כשהלכה לדרוש את ה' בהריונה) שיעקב הוא החשוב, הוא העיקר ולכן הראוי לברכה, כנגד זה התגלה בעיוורון יצחק הטעם של עשן הע"ז של נשי עשו שזה מראה שעשו רשע ולכן לא ראוי לקבל את הברכה אלא דווקא יעקב, ולכן נגרם מהעשן ע"ז שיצחק לא יראה וכך הברכה תנתן ליעקב. יעקב רצה להביא ליצחק את המטעמים בשל שזה היה קרבנות פסח ושלמים, ועשו היה פסול לכהונה (של בכורה) ולכן לא יכל להביא ליצחק קרבן כראוי, שזו הסיבה שמראש יעקב קנה את הבכורה מעשו כדי להיות הכהן הבכור (ראה 'תורת המקרא' "תולדות" אות ב', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א); לזה הסיבה היא הדמעות של המלאכים בעקידה, שזהו כרמז שקשור לעניין של קורבנות (וכעין בכו מצער על מיתת יצחק שיעקד, שכך כעין כאן זה קרבן פסח שהיה ליציאה משעבוד מצרים, שהמצרים שיעבדו את ישראל שזהו גילוי של צער, ואף בשמים הצטערו בצערנו), שהיה סיבה בעיוורון יצחק שכך יעקב הביא לו את הקורבנות וקיבל את הברכות. אולי לכן נאמר שלושה גילויי צער אצל יעקב, שהצטער על שנצרך לרמות את אביו, שבזה יש שלושה אנשים שקשורים – הוא עצמו ורבקה שמרמים, ויצחק שמרומה, שבכל אחד יש טעם ומחשבה משלו שכך נעשה שבפועל הוא נצרך ללכת ולרמות את אביו, ולכן בכה כעין בשלושה גילוים. אולי אפשר גם שנאמרו שלושה גילויים של צער כעין רמז שהצער בזה היה מאוד עמוק ביעקב, שזה היה מנוגד לכל מהותו, שלכן נאמרו שלושה גילויי צער כעין כנגד הגילוי של יעקב כאיש ישר וראוי, שלא כעשו: "ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה ויעקב איש תם ישב אהלים" (בראשית כה,כז). שכך עכשיו הולך לגנוב את הברכות מעשו כיון שאינו ראוי לברכות בהיותו רשע, אלא הברכות מגיעות לו כצדיק, כמתגלה שהוא איש תם יושב אהלים; וזה היה מצער מאוד את יעקב בהיותו איש ישר שהיה: '"תם" – אינו בקי בכל אלה, אלא כלבו כן פיו, מי שאינו חריף לרמות קרוי תם' (רש"י). לכן נרמז על כאבו שנאלץ לרמות שזה ההיפך ממהותו ("תתן אמת ליעקב" [מיכה ז,כ]), כמתגלה בפס' "איש תם", שבו נרמז על ישרותו בשלושת המילים: "איש", סתם איש זה לשון צדקות: 'ובכל מקום שנאמר אנשים בני אדם צדיקים הם' (במדבר רבה טז,ה) [אמנם גם על עשו נאמר "איש", אלא שזה נאמר עם הקשר לרעה "איש ידע ציד איש שדה", להדגיש שאינו צדיק], וממילא כצדיק אינו מרמה. "תם" זה שאינו מרמה (רש"י שם). "יושב אהלים" הכוונה: '"ישב אהלים" – אהלו של שם ואהלו של עבר' (רש"י), כך שמרמז על היותו ת"ח, כך שלא מרמה. לכן כנגד שהרמאות נוגדת את מהותו כפי שהתגלתה בשלושת הדברים שנאמר בו, לכן נאמר הצער כשנאלץ לרמות בגילוי של שלושה לבטא את עומק הצער.