"ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'" (בראשית כז,כז). '"וירח" וגו' - והלא אין ריח רע יותר משטף העזים? אלא מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן. "כריח שדה אשר ברכו ה'" - שנתן בו ריח טוב, וזהו שדה תפוחים; כן דרשו רז"ל' (רש"י). '"ראה" – דיבור עם הלב. והיה ריח טוב בבגדים, כאשר חשב בלבו שהוא עשו והוא בא מהשדה, הריחו בגדיו כריח ציצי האילנים, כי יתכן כי זה המעשה היה בחדש הראשון' (ראב"ע). '"ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'", אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כריח שדה של תפוחים' (תענית כט,ב). 'ר' זירא אמר מהכא (בראשית כז, כז): "וירח את ריח בגדיו", אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו' (סנהדרין לז,א). '"וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו", אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁרֵיחוֹ קָשֶׁה מִן הַשֶּׁטֶף הַזֶּה שֶׁל עִזִּים וְאַתְּ אֲמַרְתְּ "וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ"? אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס אָבִינוּ יַעֲקֹב אֵצֶל אָבִיו נִכְנְסָה עִמּוֹ גַּן עֵדֶן, הֲדָא הוּא דַּאֲמַר לֵיהּ (בראשית כז, כז): "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה", וּבְשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס עֵשָׂו אֵצֶל אָבִיו נִכְנְסָה עִמּוֹ גֵּיהִנֹּם, הֵיאךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (משלי יא, ב): "בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן". דָּבָר אַחֵר: "וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ", כְּגוֹן יוֹסֵף מְשִׁיתָא וְיָקוּם אִישׁ צְרוֹרוֹת. יוֹסֵף מְשִׁיתָא, בְּשָׁעָה שֶׁבִּקְּשׁוּ שׂוֹנְאִים לְהִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת אָמְרוּ יִכָּנֵס מֵהֶם וּבָהֶם תְּחִלָּה. אֲמָרִין לֵיהּ: עוּל וּמַה דְּאַתְּ מַפִּיק דִּידָךְ. נִכְנַס וְהוֹצִיא מְנוֹרָה שֶׁל זָהָב. אָמְרוּ לוֹ: אֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל הֶדְיוֹט לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּזוֹ, אֶלָּא עוּל זְמַן תִּנְיָנוּת וּמַה דְּאַתְּ מַפִּיק דִּידָךְ; וְלֹא קִבֵּל עָלָיו. אָמַר רַבִּי פִּינְחָס: נָתְנוּ לוֹ מֶכֶס שָׁלשׁ שָׁנִים, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו, אָמַר: לֹא דַּיִּי שֶׁהִכְעַסְתִּי לֵאלֹקי פַּעַם אַחַת אֶלָּא שֶׁאַכְעִיסֶנּוּ פַּעַם שְׁנִיָּה?!. מֶה עָשׂוּ לוֹ? נָתְנוּ אוֹתוֹ בַּחֲמוֹר שֶׁל חָרָשִׁים וְהָיוּ מְנַסְּרִים בּוֹ, הָיָה מְצַוֵּחַ וְאוֹמֵר: וַוי אוֹי אוֹי שֶׁהִכְעַסְתִּי לְבוֹרְאִי. וְיָקוּם אִישׁ צְרוֹרוֹת הָיָה בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה, וַהֲוָה רָכֵיב סוּסְיָא בְּשַׁבְּתָא אֲזַל קוֹמֵי שָׁרִיתָא לְמִצְטַבָּלָא, אֲמַר לֵיהּ חֲמֵי סוּסִי דְּאַרְכְּבִי מָרִי וַחֲמֵי סוּסָךָ דְּאַרְכְּבֵךְ מָרָךְ. אָמַר לוֹ: אִם כָּךְ לְמַכְעִיסָיו קַל וָחֹמֶר לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ. אָמַר לו:ֹ עָשָׂה אָדָם רְצוֹנוֹ יוֹתֵר מִמְּךָ. אָמַר לוֹ: וְאִם כָּךְ לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ קַל וָחֹמֶר לְמַכְעִיסָיו. נִכְנַס בּוֹ הַדָּבָר כְּאֶרֶס שֶׁל עַכְנָא, הָלַךְ וְקִיֵּם בְּעַצְמוֹ אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין, סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג וְחֶנֶק, מֶה עָשָׂה? הֵבִיא קוֹרָה נְעָצָהּ בָּאָרֶץ וְקָשַׁר בָּהּ נִימָא וְעָרַךְ הָעֵצִים וְהִקִּיפָן גָּדֵר שֶׁל אֲבָנִים, וְעָשָׂה מְדוּרָה לְפָנֶיהָ וְנָעַץ אֶת הַחֶרֶב בָּאֶמְצַע וְהִצִּית הָאוּר תַּחַת הָעֵצִים מִתַּחַת הָאֲבָנִים, וְנִתְלָה בַּקּוֹרָה וְנֶחְנַק, קִדְּמַתּוֹ הָאֵשׁ, נִפְסְקָה הַנִּימָה, נָפַל לָאֵשׁ, קִדְּמַתּוֹ חֶרֶב וְנָפַל עָלָיו גָּדֵר וְנִשְׂרַף. נִתְנַמְנֵם יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְרָאָה מִטָּתוֹ פָּרְחָה בָּאֲוִיר, אָמַר: בְּשָׁעָה קַלָּה קְדָמַנִּי זֶה לְגַן עֵדֶן' (ב"ר סה,כב). כאשר יעקב מגיע ליצחק אביו הוא מריח את השדה שעשו היה רגיל להיות בו, שהריח את עצי השדה, ויחד עם זה אמרו חז"ל שהריח את ריח גן עדן; ששני הדברים הם אחד, כיון שא"י היא קדושה ולכן ריח א"י זהו ריח גן עדן שמחובר בו (שדה א"י של מטה מחובר עם 'שדה תפוחים' של מעלה – כעין גן עדן שבו כעין עצים כעין המסופר באדם הראשון). לכן גם מובן שדרשו "בגדיו" כעין בוגדיו, שהרי חשב שזהו ריחו של עשו כך שהיה אמור להריח ריח גיהנום כמו שהריח כשעשו נכנס אליו (וכן זהו בגדים מעזים כך שיש מהם ריח רע במציאות הפיזית), ובכ"ז הריח ריח גן עדן, שזהו גילוי שגם באותם שאמור להריח מהם ריח של גיהנום בשל שהם חוטאים גדולים בכ"ז גם בהם יש קדושה כמו שאומר ר"ז, ודבר זה אף יכול להגיע לדרגה גבוה מאוד של קדושה וקידוש השם כעין שעשו יוסף משיתא ויקום איש צרורות שהם דוגמה לבוגדים שהתגלה שהם בעצם ריח גן עדן חזק. ישנו כלל של מעשי אבות סימן לבנים (שמה שנעשה לאבות מתגלה במשך הדורות בבנים, בבנ"י; שלכן התורה סיפרה את הסיפורים בהיותה היסוד של בריאת העולם, שהעולם נברא ע"פ התורה [ב"ר א,א] ממילא מה שנאמר בו מגלה על הנעשה בעולם, ובפרט שהאבות הם השורש שלנו ולכן הם השורש למה שיתגלה בנו), לכן נראה שגם הרמז הזה בתורה מרמז לדורות, לדורנו דור תהליך הגאולה, שאמרו חז"ל על הדורות שלנו: 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח): "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו'' (סנהדרין צח,א), שכך החל תהליך גאולתנו בחזרתנו לארץ והפרחת הארץ לפני מעל מאה שנה (שע"י מסירותינו לא"י מביאים את הגאולה [הכוזרי ה,כז], שכך מתגלה הפרחת הארץ בעצים עם הגאולה כדברי רבי אבא, וזה לאחר שהוכרע בברייתא כר' יהושע שהגאולה באה ללא תהליך תשובה בתחילתה [שר"א שתק לראיות ר"י], כך שהמסירות לארץ גם ע"י אינם שומרי תו"מ מביאה את הגאולה. ומאז התווספו עוד דברים גדולים בתהליך גאולתנו: קיבוץ גלויות, שלטון יהודי בארץ וכיבוש הארץ), זהו שנרמז שהריח יצחק את ריח העצים של א"י, שזהו ריח של קדושה חזקה, ואע"פ שמדובר על אנשים שלא שמרו תו"מ (במילים עדינות ...), שהם כאילו 'בוגדיו', בכ"ז הם ריח בגדיו – ריח גן עדן. וזה נעשה במיוחד ע"י מסירות הנפש שלנו שיוצאים למלחמות עזרת ישראל מיד צר וכיבוש א"י, ואף יש סכנה כללית מטרור ואויבים הרוצים להשמידנו ובכ"ז אנו בארץ ומיישבים אותה וגורמים לפריחתה, שזהו כעין מסירות נפש למיתה שעשו יוסף משיתא ויקום איש צרורות. וזהו רמז בסיפורים שיקום איש צרורות חילל את השבת, ויוסף משיתא נכנס למקדש; כרמז שהשבת קשורה לגאולה ('שבת אחד מששים לעולם הבא' [ברכות נז,ב]): 'אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, שנא' (ישעיהו נו, ד): "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי", וכתיב בתריה: "והביאותים אל הר קדשי" וגו'' (שבת קיח,ב), שהשבת (כגילוי שבת בסיפור יקום איש צרורות) היא גילוי של השראת שכינה בעולם כשלמות הגאולה, לכן זה גם קשור למקדש שהוא מקום השראת השכינה (כגילוי מקדש בסיפור יוסף משיתא), וקשור לא"י מקום גילוי השכינה, שלכן בפס' שמביא ר"י זה: "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולתיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים" (ישעיהו נו,ז) שזהו חזרה לארץ (ובפרט לירושלים "הר קדשי") וגילוי בית המקדש; שכך בחזרתנו לארץ והיאחזותנו בה במסירות גדולה אנו יוסדים את יסודות הגאולה (שכך נרמז בעניין הסיפורים על הבוגדים), ומקדמים את תהליך הגאולה עד שהשכינה תתגלה בשלמות בסוף. וכל זה קשור לגילוי א"י שהיא כגילוי עוה"ב (כמו המקדש שאומרים בו [לפעמים] את שם ה' באותיותיו כמו לעתיד לבא, וכשבת שהיא מעין עוה"ב), כנרמז בקניית יעקב את שכם: "ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו" (בראשית לג,יט). '"חלקת השדה" – חלק בשדה. והזכיר זה הכתוב, להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל, ומי שיש לו בה חלק, חשוב הוא כחלק עולם הבא' (ראב"ע). ששם נאמר "השדה" כמו כאן "ריח השדה", כרמז לגן עדן, שכך מתגלה במעשינו בחיבור לא"י במסירות נפש גילוי גדול וחשוב ביותר של קדושה לתיקון עולם עד לגילוי עוה"ב.