שימת האבנים תחת ראש יעקב ואיחודם
"ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא” (בראשית כח,יא). '"וישם מראשותיו" – עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת: "עלי יניח צדיק את ראשו", וזאת אומרת: "עלי יניח". מיד עשאן הקב"ה אבן אחת. וזהו שנא': "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו"' (רש”י). ' … אבל ביעקב אמר "ויפגע במקום”. כי מיד בצאתו מבאר שבע פגע במקום הקדוש הזה והשיג מעלתו. ולכן רצה לנהוג בו כבוד וללון שם לפי שראה שם האור האלקי אשר עתיד לשכון בבית מקדשו. וזהו: "כי בא השמש”, ר״ל: בא האור האלקי, כאומרו: "כי שמש ומגן ה' אלקים”. ולפי שיעקב הכיר מעלת זה המקום שהוא מקום מקדשנו, חבבו ולקח מאבני המקום לחבבם ולנשקם. כאומרו: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו”. וארז״ל: רבי פלו׳ כד הוי חזי עפרא דארעא דישראל הוה מחבבה ומנשקה, לקיים "ואת עפרה יחוננו”. וכן יעקב לכבוד זה המקום לקח מאבניו ושם אותם תחת מראשותיו' וכו' (צרור המור). מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א הוסיף כהמשך לדברי צרור המור ('מעשי אבות ב', 'תהליך גאולתנו בדברי ה' ליעקב ובמעשיו'), שיעקב שם את האבנים מראשותיו כביטוי לאהבת א"י שלו (לא רק לאהבת מקום המקדש אלא גם אהבת כלל א”י הקדושה. אולי זהו שרמזו חז"ל שה' קיפל את כל א”י תחתיו: '(בראשית כח, יג) "הארץ אשר אתה שוכב עליה" וגו', מאי רבותיה? אמר רבי יצחק: מלמד שקפלה הקב"ה לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו, שתהא נוחה ליכבש לבניו' [חולין צא,ב], שזהו כרמז על חיבור מקום המקדש עם כלל א"י, שכך היה גילוי כנגד מעשי יעקב מאהבתו את מקום ומקדש ואת כלל א"י; שכך כיון שהראה את אהבת הארץ ראוי שיזכה לבניו שיכבשו את הארץ, וכך נעשה חיבור בין מקומו וכלל הארץ כנגד גילוי אהבתו את שניהם). '"וַיִּקַח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם" (בראשית כח, יא), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר: שְׁנֵים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים נָטַל, כָּךְ גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, אָמַר: אַבְרָהָם לֹא הֶעֱמִידָן, יִצְחָק לֹא הֶעֱמִידָן, אֲנִי אִם מִתְאַחוֹת הֵן שְׁנֵים עָשָׂר אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֲנִי מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים; כֵּיוָן שֶׁנִּתְאַחוּ שְׁנֵים עָשָׂר אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ, יָדַע שֶׁהוּא מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר: נָטַל שָׁלשׁ אֲבָנִים, אָמַר: אַבְרָהָם יִחֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עָלָיו, יִצְחָק יִחֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עָלָיו, וַאֲנִי אִם מִתְאַחוֹת הֵן שָׁלשׁ אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַחֵד שְׁמוֹ עָלַי; וְכֵיוָן שֶׁנִּתְאַחוּ, יָדַע שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַחֵד שְׁמוֹ עָלָיו. רַבָּנָן אָמְרֵי: מִעוּט אֲבָנִים שְׁנַיִם, אַבְרָהָם יָצָא מִמֶּנּוּ פְּסֹלֶת, יִשְׁמָעֵאל וְכָל בְּנֵי קְטוּרָה. וְיִצְחָק יָצָא עֵשָׂו וְכָל אַלּוּפָיו. וַאֲנִי אִם מִתְאַחוֹת שְׁתֵּי אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא הֵימֶנִּי פְּסֹלֶת. רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר זִמְרָא אָמַר: עֲשָׂאָן כְּמִין מַרְזֵב וְנָתַן תַּחַת רֹאשׁוֹ, שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא מִן הַחַיּוֹת. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר: כְּתִיב (מיכה א, ג): "כִּי הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ וְיָרַד וְדָרַךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ" וגו', מִי שֶׁנִּגְלָה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר: אוֹתָן הָאֲבָנִים שֶׁנָּתַן יַעֲקֹב אָבִינוּ תַּחַת רֹאשׁוֹ נַעֲשׂוּ תַּחְתָּיו כְּמִטָּה וּכְפַרְנוֹס. מָה רְטִיבָה הִרְטִיב? (שיר השירים א, יז): "קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים" וגו', צַדִּיקִים וְצַדִּיקוֹת נְבִיאִים וּנְבִיאוֹת שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ' (ב"ר סח,יא). המדרש מביא שיעקב שם כמה אבנים כדי לסמן לעצמו ע"פ התאחדותם (כל דעה לשיטתה), ואח"כ מביא המדרש את ר"ל ור"א בשם ריב"ז שאומר ששם כמרזב מפחד החיות, שזהו כרש"י. ואז מביא המדרש את דברי ר"ב ור"ל בשם רחב"ח שהאבנים התאחדו מגילוי שכינה ('ה' יוצא ממקומו – כלומר: אל תתמה מהמסת אבנים לאחד, דהא כתיב "כי ה' יוצא ממקומו”, וכתיב בתריה "ונמסו ההרים מתחתיו", הרי אף ביציאתו ממקומו למעלה לבד נמסו הרים תחתיו. מי שנגלה עליו הקב"ה, זה יעקב, עאכ"ו שימסו האבנים תחתיו' [עץ יוסף]), שזהו דגש על עניין התאחדות האבנים שזהו כמו שדרשו קודם שסימן יעקב בכמות האבנים, שלכן שם תחתיו (כגילוי מה יצא ממנו). ואח"כ מביא המדרש את דברי ר"ב בשם ר"ל שהאבנים נעשו רכות כמטה וכרית נוחים ('כמטה וכפרנוס – רש"י גרס: פרכוס, ופי': בל' כנען כסת. ובחזית סוף פ"א: כמטה וכפלוסא, ופי' מוסף הערוך בערך פלוסא: שהוא בלשון רומי נוצות עוף. והכוונה שעל ידי המסת האבנים נעשו רענן ורך עד שהיו תחתיו כמטה וכסת' וכו' [שם]), שזהו רמז לשיטת צרור המור ומרן הגרח"ד זצוק"ל זיע"א שיעקב הדגיש חיבור למקום מרוב אהבתו, עד שמרוב אהבה נעשו לו האבנים כעין נוחות בשל מעלתם; זהו אולי גם הההמשך שיצאו ממנו צדיקים, כרמז שכאן התגלתה צדקות יעקב (ולכן בזכות זה יצאו ממנו צדיקים ונביאים) שהיה מחובר לקדושת המקום וא"י עד שהרגיש בה כמטה נוחה מהקדושה (אולי לכן גם נאמר צדיקים ונביאים, כרמז שיש שני גילויים בחיבורו למקום הקדושה, חיבור למקום המקדש וחיבור לא”י). כך שנראה שבאו לרמז שהכל קשור יחד, ולכן הביאו את כולם. יעקב שם את האבנים מפחד חיות רעות שיזיקו לו, זהו כרמז לקשיים שיש בא"י, שנקנית ביסורים (שמזיקים): 'תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין. אלו הן: תורה, וארץ ישראל והעולם הבא' וכו' (ברכות ה,א). שהיסורים הם כדי לקדשנו שנהיה זכאים לקבל את א"י בשל מעלתה, ולכן היה צריך לפעול להגנה מהסכנה (שלא יבואו יסורים וסכנות קשים). וזה מתקשר עם אהבת א"י והמקדש בפרט, שקבלתנו את א"י זה תמיד מתנה, גם עם כל היסורים שאנו משלמים זה עדיין כמתנה בשל שמחירה כל כך גבוה ביותר, שלכן קורא לזה רשב"י מתנה (כמו שהסביר הרב חרל"פ זצ"ל), לכן מובן שיש קשר בין דברי רש"י (שזה בשל הסכנה) וצרור המור והגרח"ד זצ"ל (שקשור למקום הקודש; שלכן יש סכנות שבאות). והנה שלושת הדברים שיעקב סימן לעצמו ברמז של איחוד האבנים נראה שקשורים לא"י. דעת ר"י שזה בא לבטא את אחדות כלל ישראל, זהו מעלה שיש בא"י, שרק בה יש גילוי של אחדות שלמה בישראל כציבור – של קהל ישראל (ולא נחשבים כבודדים כמו שבחו”ל, שלכן גם אין קביעת תענית ציבור בחו”ל): 'אמר רב אסי: ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל, שנאמר (מלכים א ח, סה): "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלקינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום", מכדי כתיב "וכל ישראל עמו", "קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים" למה לי? שמע מינה: הני הוא דאיקרי קהל, אבל הנך לא איקרי קהל' (הוריות ג,א). דעת ר"נ שזה בא לברר אם ה' מייחד שמו עליו כשאר האבות, זה קשור לא"י, שמעלת האבות קשורה עם א"י, כמו שאומר המהר”ל: 'ובמדרש (ויק"ר פל"ו): למה הוא מזכיר את הארץ עמהם? אמר ר"ש בן לקיש: משל למלך שהיה לו שלש בנות, ושפחה אחת מגדלתן; כל זמן שהמלך שואל בשלום בנותיו היה אומר: שאלו לי בשלום מגדלתן, ע"כ. וביאור ענין זה מה שאמר ושפחה אחת מגדלתן, כי מעלת האבות דוקא מצד הארץ, כי אם לא היה הארץ לא הגיעו האבות אל קדושה העליונה, ולכן הארץ מגדלתן. ומזה תדע כי הארץ שייכת לאבות והאבות אל הארץ ביותר, ולפיכך כאשר מזכיר זכות שלשה אבות מזכיר גם כן עמהם הארץ שהם ענין אחד' (דרך חיים; אבות ה,ט). דעת רבנן שזה בא לברר האם יצא ממנו פסולת כעין ישמעאל ועשו, נראה שהם התגלו כרשעים רחוקים מתו"מ, ולכן בגילוי ההפך מהם זהו גילוי של חיבור האדם לתו"מ בשלמות, שזה נעשה דווקא בא"י, כיון שכאן עיקר קיום התו"מ, לעומת חו"ל שזה (אמנם חיוב מדאורייתא אבל שורשו זה) רק משום ציונים שלא ישכחו ויהיה עלינו כחדשים כשנחזור לארץ: 'ד"א: "ואבדתם מהרה" – אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר (ירמיה לא): "הציבי לך ציונים" – אלו המצות שישראל מצויינים בהם' (ספרי "עקב", מג). מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מסביר את כל העניין של איחוד האבנים בכך שזה נצרך (לעניין הלכתי) כדי שעל אבן השתיה יהיה דין של מזבח ולא מצבה, ולכן נעשה אבן מכמה אבנים שזהו כמזבח שנבנה מכמה אבנים (לעומת מצבה שזה אבן אחת טבעית), וכך יכלו משעה שנגנז ארון הברית להקריב על אבן השתיה את הקטורת ולזרוק את דם הפר והשעיר (ראה 'תורת המקרא' “ויצא” אות א); אולי זה קשור עם הדעה שמביא המדרש שע”י האבנים הושפע שיצאו ממנו צדיקים: 'צַדִּיקִים וְצַדִּיקוֹת נְבִיאִים וּנְבִיאוֹת שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ', שזהו כרמז לכה”ג שהוא צריך להיות שיא מעלת הצדקות בכניסתו לקה”ק אחרת היה מת שם. נראה שגם זה מתקשר עם קדושת א"י והמקדש (שיעקב אהב), שהרי בזמן הגלות אין בית מקדש וקורבנות, וביוה"כ היה הכהן מכפר על כל חטאינו וכך היה נגזר עלינו שנה טובה, שהיה מבטל עונשים וצרות ויסורים, שזהו כנגד שיעקב שם את האבנים להגן עליו מחיות רעות. וביוה"כ הכה"ג נכנס לקה"ק כעין שליח כל בנ"י, לכפר על כל ישראל, שזהו גילוי של אחדות, כמו שמרמז באבנים ע"פ שיטת ר"י. קה"ק זהו מקום שיא של השראת השכינה, שזהו כרמז לשיטת ר"נ שמרמז על ייחוד שם ה' עליו, שכך הכה"ג נכנס לקה"ק להקריב, שזהו גילוי שיא של חיבור לקב"ה, שבזה מתחבר ליחוד שם ה' עליו. ביוה"כ ה' מכפר לנו ואנו נעשים כעין מלאכים טהורים וקדושים, שזהו כשיטת רבנן שיעקב בדק האם יצא ממנו פסול או שכולם יהיו קדושים וטהורים.



