בס"ד                                 ערש"ק  ור"ח הגאולה ברחמים גדולים                           כ"ט   בניסן  תשע"ה

                                         יוסף לי ה' חכמה ובינה בספר ויקרא

                        ליקוטי - אור - בפרשה - ויקרא - שבת ראש חודש

  " וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם

   כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה' מִן-הַבְּהֵמָה מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם   "(א, א-ב)

והנה, לאחר שישראל הביאו את התרומות ככפרה על חטא העגל והסתיימה מלאכת המשכן אשר הופקדה

על החכמים עושה המלאכה, הוקם המשכן על ידי משה רבינו ע"ה. אך כאשר ראה זאת משה הצטער שאין

גם לו חלק בנדבת המשכן, כמו שדרשו חז"ל(ויק"ר, ו): שכולם הביאו נדבתן זהב וכו' ונפשו של משה הייתה

עגומה עליו, ואמר: הכול הביאו נדבתן למשכן ואני לא הבאתי!. אמר לו הקב"ה: חייך(=לשון שבועה), שדיבורך

חביב עלי יותר מן הכול, שמכולן לא קרא הדיבור - אלא למשה. ויש לדקדק ולהבין, מהו אותו אופן הדיבור

של משה שחביב לפני ה' שרק לו הוא קרא ורק משה שומע את הקול וכל ישראל לא שמעו, ואפילו אהרן וכל

החכמים עושה המלאכה לא שמעו את הקול שיצא מבין הכרובים.  

והעניין הוא שמטבע הדברים טבע הדברים שאדם תורם איזה תרומה או עושה מעשה הוא מצפה שיעריכו

ויקירו אותו יותר ואם אפשר שיקרבו אותו להיות בסוד העניינים. ואכן כל ישראל ובפרט החכמים והצדיקים

שעשו את המשכן ציפו בלבם שה' יתברך התגלה אליהם, אולם רק משה רבינו ע"ה לא ציפה לכלום ואפילו

ברח מהכבוד ועמד בצד, כמו שדרשו חז"ל(ויק"ר א, ה): אתה מוצא בשעה שנגלה הקב"ה למשה מתוך הסנה

היה מסתיר פניו ממנו וכו', בים עמד לו מן הצד וכו', בסיני - עמד לו מן הצד וכו', באהל מועד - עמד לו מן

הצד, אמר לו הקב"ה: עד מתי את משפיל עצמך?!. והדבר מדהים שהרי ידוע שלמרות שמלאכת המשכן

נעשתה על ידי כל הצדיקים חכמי לב, המשכן לא הוקם אלא רק על ידי משה רבינו כאשר התעסק בהקמתו,

כמו שכתוב(שמות מ, יח): "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן". ודרשו חז"ל(ויק"ר א, ז-ח): על כל דבר ודבר שהיה בונה, היה

כותב עליו שמו של מלך: 'כאשר צוה ה' את משה' וכו', וכך חזר והזכיר לעצמו לא פחות מי"ח(=18) פעמים,

וכל זה בשביל לזכור בכל עת שלא תיכנס לו מחשבה של גאווה וכבוד חס ושלום, כי כל הכבוד של המשכן

הוא לכבוד המלך חי העולמים.

ודע, שזו גדולתו היא ענוותנותו כי משה לא החזיק טובה לעצמו אף פעם אלא ההפך כנ"ל, היינו תמיד נהג

והנהיג את העם בשפלות וענווה, כמו שנאמר(במדבר יב, יג): "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם" ופירש רש"י

ז"ל: 'שפל וסבלן'. ושפל, רצה לומר אולי שביטל את נפשו וגופו כלומר את רצון ה'אני' שבתוכו עד שנכלל

בתוך 'אין' היינו בתוך האין סוף של מי שאמר והיה העולם, וזה בחינת מה שאמרו חז"ל(אבות ב, ד): 'בטל

רצונך מפני רצונו'. וסבלן, רצה לומר שעל ידי הענווה והשפלות יכול לעסוק בטרחות של ישראל ולהבינם.  

וזה שפירש "בעל הטורים" שמשה כתב: א' ד'ויקרא' זעירא(=קטנה) שמשה לא רצה לכתוב אלא 'ויקר',

כדרך שנאמר(במדבר כג, ד): "וַיִּקָּר אלקים אֶל בִּלְעָם", כאלו לא נראה לו השם אלא במקרה, ואמר לו הקב''ה

לכתוב גם באל''ף, וכתבה קטנה. והדבר קשה מאוד איך משה יכול להשוות עצמו לבלעם? אלא הדיוק הוא

שמשה באמת חשב כל הזמן לעצמו שבמקרה ה' נגלה אליי שהרי הוא יכול להתגלות לכל אחד ואף לבלעם

שיבצע את שליחותו כי ממלא הכול שלו ומאתו וכל מה שנעשָה על ידי השליח זה לא הוא עושה אלא הקב"ה.

וזה שפירש רש"י ז"ל: אל"ף זה לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר: וקרא זה אל זה וכו',

היינו השווה את משה למלאכים, כמו שכתוב: 'איש האלוקים', היינו שהיה לו דעת של מלאך שיודע שכל מה

שהוא עושה זה לא מכוחו אלא מכוח ה', בבחינת(תהילים קג): "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו", היינו

שכל כוחם בא מזה שעושים דברו, בבחינת: נעשה ונשמע. נמצא, שאפילו שמשה עלה והתעלה עד שהגיע

להיות אבי הנביאים בבחינת מלאך כנ"ל, בכל עת דאג לזכור להנהיג את עצמו בענווה ובשפלות בכל אופן

היינו במחשבה בדיבור ובמעשה.

ואם אפשר ובעיני ה' יכשר, נראה אולי לומר שמשה זכה יותר מכולם להשיג דעת בבחינת מלאכי השרת כי

הדעת שלו הייתה מבוטלת כל הזמן לרצון קונו. כי הנה ידוע, שאדם מורכב מד' יסודות ארמ"ע: אש רוח

מים ועפר כאשר את כולם מחיה הרוח, בבחינת יצירת האדם עפר מן האדמה היינו שה' יתברך צבר עפרו

מכל האדמה מארבע רוחות, ומחיה אותו על ידי הרוח שהיא בחינת נשמת חיים שנפח באפו כדי לעשותו

נפש חיה, כדי שתהיה בה דעת ודיבור ולא כשאר החיות והבהמות. ואפשר שזה העניין נרמז במילה 'דעת'

שהיא אותיות 'ד' - עת'. היינו ד' יסודות הנ"ל שהצליח משה לבטלם ולשלוט עליהם בכל עת(=זמן), היינו

לא הבין בדעתו כי כל חיותו וכוחו מד' יסודות הנ"ל שהם בחינת יצירת האדם מהאדמה מד' רוחות העולם,

הם ממקור החיים חי העולמים, וכל מה שהוא עושה בשליחותו זה לא הוא עושה - אלא ה' יתברך ויתעלה!

וכל זה לא זכה אלא בזכות הענווה והשפלות היינו ביטל רצונו לפני מי שאמר והיה העולם כנ"ל. ולפיכך, זכה

להשיג דעת, בבחינת מלאכי השרת. ולכן דיבורו היה חביב יותר מכולם כי הדעת שלו הייתה מבוטלת בכל

עת לרצון קונו. ויש לי עוד הרבה מה לדבר על זה אך מה שהלב חושק הזמן עושק כי הכרח לא יגונה.

           פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

יש ענוה שהיא תכלית הגדלות, דהיינו שהוא ענו מחמת שהוא יודע שהגדלות מבוזה מאוד, על כן הוא ענו, כדי

להתייקר ולהתכבד, נמצא שהוא ענו בשביל גדלות וכבוד. על כן צריכין להשכיל על דרכיו, ולהתרחק מהגדלות

בתכלית עד קצי האחרון, כמו שאמרו חכמינו ז"ל: 'מאוד מאוד הוי שפל רוח'; כי הגדלות הוא בחינת שבע בתי

עבודה זרה, שעל ידי זה גלו ישראל מארצם, ועל ידי זה עדיין לא חזרנו לארצנו, מחמת שרודפים אחר הכבוד

על ידי הגדלות(סימן גאווה וענוה, אות יא)

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

               ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה