בס"ד                                                  ערש"ק                                                                  ט'  באייר  התשע"ז

           ליקוטי אור - בפרשה - אחרי מות-קדושים

  " דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקכֶם "(יט, ב)

הנה דרשו חז"ל (ויק"ר כד, ד) אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לישראל, בני! כשם שאני פרוש כך תהיו פרושים,

כשם שאני קדוש (מובדל) כך תהיו קדושים. ויש להבין איך נשיג קדושה זאת. אלא שעוד אמרו חז"ל (שם, ו): למה סמך

הכתוב פרשת העריות לפרשת קדושים? אלא ללמדך, שכל מקום שאתה מוצא בו גדר ערווה אתה מוצא קדושה. וכן

ממשיך המדרש שם ומביא דוגמה לגדר של קדושה מאלישע, שהיה צריך להתארח אצל שונמית אשת עובדיה הנביא,

ואף על פי כן לא הביט בה מימיו וכו', ע"ש.

רואים מכאן, שהתורה אינה תולה את השגת הקדושה בדברים שאומנם גם בהם צריך לעשות גדר וסייג בשביל להת

קדש, כגון: תאוות האכילה (איסור מאכלות אסורים, אכילה גסה וכן על זה הדרך), תאוות הממון (איסור רדיפת הממון אחר זהב

וכסף, עד כדי שעושם כאלילים אחרים, בבחינת: אוהב כסף לא ישבע כסף, וכיוצא בזה), אלא דייקא בגדר ערווה, דהיינו בבחינת

הסייג שיש לגדור בתאוות הניאוף. ואפשר אולי שהטעם לזה, כי בתאווה זו כלולים כל התאוות כידוע, כי המתבונן באמת

ישכיל ויראה שהיא המקור לכל תאוות הגוף, כמו שכתבנו למעלה.

ודע, שממנה גם צומחות המידות הרעות, כפי שניתן לראות בחוש שמי שלא גודר עצמו בתאווה זו, מידותיו מקולקלות,

רחמנא ליצלן. היינו שאם אדם לא עושה לעצמו סייג בקדושה, ובפרט בגדר ערווה, אפשר שיבוא חס ושלום לידי מכשול,

וממילא יבוא להימשך לשאר תאוות הגוף ומידות רעות חלילה וחס. לכן תדע, שחייב לעשות גדר ראוי בשביל לא לאבד

את הקדושה ששורה עליו, וזה עצם היותו 'חלק אלוקַ ממעל', שכנודע נמצא בכל עדת בני ישראל. שהרי אם לא חלילה,

הוא בבחינת פורץ גדר ונמשכת אליו טומאה, שבסופו של דבר תאטום את לבו ותקשה עליו להשיג את דרך הקדושה,

שהיא תנאי ראשוני לדבקות בה' יתברך.

וזה שכתוב (ויקרא יח, ל): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי", כלומר יש צורך לעשות משמרת, שהיא על ידי גדר וסיג, למשמרת

ה' שהיא ציווי ה' יתברך בתורתנו הקדושה לאסור לנו את הדברים, כמו שכתבנו למעלה, וזאת בשביל שלא לבוא לידי

איסור דאורייתא חלילה. ואפשר אולי שהקדים את 'ושמרתם', היינו את הסייג והגדר, 'למשמרתי' היינו לציווי ה' כנ"ל,

בעבור להורות את החשיבות בשמירת תקנות החכמים, כי הם הם שיהיו לו לעוגן והצלה לא לעבור איסור דאורייתא,

על דרך שאמרו חז"ל (עירובין כא, ברכות ד): כל העובר על דברי סופרים [חכמים] חייב מיתה. נמצא, שיש לשמור שמירה

כפולה, ורק לפיכך יימנע המכשול ותישמר הקדושה.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (תורת כוהנים): מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה, ויש לדקדק

בכוונתם באומרם 'גופי'. אלא אפשר אולי לומר שגופי הוא מלשון מָגוֹף, היינו הקדושה כנ"ל היא כמעין פתח המאפשר

לנו להיכנס לשאר שערי התורה והמצוות, וכולם תלויין בה, היינו בקדושה, שכן ללא הקדושה יהיה קשה לקיים אפילו

את עשרת הדברות שהם עיקר העיקרים, שהרי ידוע שבהם כלולה כל התורה, וזה שדרשו חז"ל (ויק"ר כד, ה): מפני

שעשרת הדברות כלולין בתוכה (בפרשתנו): 'אנכי ה' אלהיך', וכתיב כאן: 'אני ה' אלהיכם', 'לא יהיה לך', וכתיב כאן:

'ואלהי מסכה לא תעשו לכם', 'לא תשא', וכתיב כאן: 'ולא תשבעו בשמי', 'זכור את יום השבת', וכתיב כאן: 'את

שבתתי תשמורו', 'כבד את אביך ואת אמך', וכתיב כאן: 'איש אמו ואביו תיראו' וכו', ע"ש.

ואם יהיה לך קשה, איך אפשר לומר שהקדושה כנ"ל היא הפתח, ואף התנאי הראשוני לקיום עשרת הדברות, ובכללם

כל התורה, שהרי טרם ניתנה לנו התורה, ואיך קדם ציווי הקדושה לקבלת התורה. והנה, אפשר שהראיה לזה היא, כי

טרם מתן תורה בהר סיני ציווה הקדוש ברוך הוא את משה רבינו ע"ה שיאמר לעם שיקדשו עצמם ג' ימים לפני קבלת

התורה, כמו שכתוב (שמות יט, י): "לֵךְ אֶל-הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם", ופירש רש"י ז"ל: וזימנתם שיכינו עצמם היום ומחר, כלומר

שיפרשו מהאישה ג' ימים בשביל שיהיו קדושים וטהורים, כי אין התורה תשכון אלא באדם המקדש עצמו כראוי.

ועוד אפשר לומר אולי, שנאמר דייקא גופי כי זה גם מלשון גוף, רמז לגוף האדם העשוי מחומר. דהיינו שיהיה קשה

מאוד לגוף שנמשך ונשקע בתאוות העולם הזה לשמור את המצוות, ואפילו רק את עשרת הדברות שהם בבחינת גוף

התורה, בחינת פתח כנ"ל לקיום לשאר המצוות, ובעיקר בתאוות הניאוף כנ"ל. כי כל עוד הגוף החומרי לא מתקדש

כראוי, דהיינו פורש מהתאוות והמידות הרעות כנ"ל, לא יתאפשר לאדם לעלות במעלות הקדושה, שהרי כך ברא

הקדוש ברוך הוא את העולם, בבחינת: זה לעומת זה, היינו הקדושה כנגד הטומאה, האור כנגד החושך. וכן בידוע

שהנשמה היא כנגד הגוף, כי הנשמה היא משהו רוחני אשר מזונה הוא לימוד התורה וקיום המצוות, ואילו הגוף הוא

חומרי אשר ניזון מדברים גשמיים. על כן, עיקר קיום המצוות תלוי בקדושה כנ"ל.

ואיתא בספר ראשית חכמה (שער הקדושה, פ"ג): שהקדושה צריכה להיות בג' דברים: במחשבה, בדיבור ובמעשה וכו',ע"ש.

אבל צריך לדעת שיש עוד דרגה ומעלה בקדושה מלבד האמור לעיל, והיא בבחינת: גבוה מעל גבוה (קהלת ה:). היינו

שראוי להשתדל לקדש עצמו אפילו בדברים שהתורה לא אסרה עליהם, כמו למשל: אישה בימי טהרתה וכיוצא בזה,

בבחינת (יבמות כ(: קדש עצמך במותר לך (עיין ברמב"ן שהרחיב בזה). כי לעניות דעתי, רק על ידי שמקדש את עצמו במותר

לו, ע"י זה הופך את ההרגל להיות טבע בכל מקום וזמן, ובעיקר בזמן שאסור לו, ורק כך המוח שליט על הלב, ומצליח

לבטל את תאוותו לגמרי. כי בהעדר הקדושה במותר אפשר שייכשל חלילה וחס, והדרדר במדרון לעבור על הסייג

והגדר של חכמים ואף על איסורי דאורייתא כנ"ל, ה' יצילנו, כי בידוע שהחבל שמפריד בין הקדושה לטומאה דק מאוד.

ומעתה, נשאר לנו להבין איך להשיג את הקדושה, ובעיקר איך להתקדש במותר. ונסביר את העניין בסייעתא דשמיא

ע"פ מה שאמר רבי הקדוש (אבות ב): "רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר (שיברור) לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ

וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם". ואפשר לומר שכמו שהתפארת היא מידת האמצע (היינו הרחמים שהיא בין מידת החסד לדין) ולכן

היא מסמלת את השלמות, כך האדם צריך לבחור לו את הדרך לקדש את החומר בג' הדברים כנ"ל.

היינו גם שהוא צריך לעשות דברים חומריים יעשה אותם על פי דעת תורה ולשם שמים, בבחינת (משלי ג, ו): "בְּכָל דְּרָכֶיךָ

דָעֵהוּ", למשל: כאשר הוא אוכל יעשה זאת בקדושה ובטהרה, ויכוון שזה האוכל ייתן לו כוח לעבודת ה', ואם לאו לא

יאכל, כאשר יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, ולא מעבר לנדרש, ינהל משא ומתן באמונה ויכוון שבזה הממון יפרנס

את בני בתו אשר תלויים בו, וכן גם ירבה בעשיית צדקות ומעשרות כפי כוחו, כאשר הוא מקיים מצוות עונהּ, יקדש את

מעשיו ומחשבתו (כמבואר באריכות בפרשת תזריע) ויכוון בזה לשם מצוות פרייה ורבייה, ובעיקר שיקדש ויגדור עצמו בגדר

ערווה, כי זה פתח לשאר קיום המצוות כנ"ל, ואף תנאי ראשוני בשביל שתשרה עליו הקדושה (כנפסק באו"ח סימן רלא, ע"ש).

ולפיכך, יזכה להיות נוח לה' ונוח לבריות, בבחינת (משלי א, ח): "וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אלקים וְאָדָם", ויהיה בבחינת

(ישעיה מט): "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר".

אתה הראת לדעת, שאין הכוונה בקדושה שהאדם יפרוש מהחיים הרגילים והתנזר, למרות שקיימת אפשרות כזו, אך

היא לא על פי רוב בני האדם. אלא הדרך היא שצריך לקדש עצמו על דרך האמצעית שהיא הבינונית הטובה והשלמה,

כפי שכבר ציין זאת הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ב, הלכה ב'), ע"ש. ואם כנים אנחנו בדבר, יש להודות שעבודת השם הזאת

היא קשה מאוד, כי המציאות מראה ששמירת הקדושה כשלעצמה לא פשוטה בכלל, קל וחומר במותר לך, והדרך אליה

לכאורה נראית ארוכה וללא סיכוי, כמו שאמרו חז"ל (ע"ז כ): תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות...

ויראת חטא מביאה לקדושה. ועל כן, הקל בלבנו לומר איך נעלה במעלות הקדושה? אלא האמת שלא כך הדבר!

כי בכל אחד מבני ישראל יש את הכוח הטמון בנפשו, ברוחו ובנשמתו לקדש עצמו בג' דברים הנ"ל, כי הוא חלק בלתי

נפרד מה' יתברך כנ"ל, וכמו שאנו אומרים בברכות השחר: 'אלוקיי, נשמה שנתת בי טהורה, אתה בראתהּ' וכו'. היינו

ישתבח שמו לעד, אבינו מלכנו שטמן בנשמתנו את הכוחות לעלות ולהתעלות במעלות הקדושה, ואף במותר לך, שכן

אחרת לא היה מצוה אותנו בדבר שאיננו יכולים לעמוד בו.

ודע, שאדם יכול ליפול מהקדושה אשר השיג כל אחד לפי כוחו ודרגתו, אבל הכלל החשוב הוא בבחינת (משלי כד, ט"ז): "כִּי

שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם", היינו גם אם אדם נפל, אסור לו להישבר מהנפילה ולהמשיך להידרדר כנ"ל חס ושלום, אלא מיד

יקום ויקדש עצמו כבתחילה, ואף אם קשה לו להשליט את המוח על הלב, והוא מרגיש שאותה תאווה רעה חזקה ממנו,

התבודד והתפלל על זה בלי הפסק, ויבקש מה' הטוב לכל שיהיה בעזרו וירחיק ממנו את הרעה הזאת, כי באמת אין לבו

חפץ בה, וכמו שאמרו חז"ל (יומא לט): אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה. ועל כן, כל אחד מישראל חייב לשאוף

בכול כוחו לקדש את גופו ונשמתו בכל יום ויום כנ"ל, וזה בבחינת (תהילים ס"ג): ''דבקה נפשי אחריך", כי הקדושה שייכת

לכל עדת בני ישראל, וכל קיומם בזה ובבא תלוי בהּ, היינו בשמירת הקדושה כמבואר לעיל, שהרי רק על ידהּ אפשר

שיצמחו מידות טובות, שיאפשרו לנו להדמות לקוננו במידותיו ודרכיו.  

וזה שנאמר: 'דבר אל כל עדת בני ישראל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם' היינו שרק לישראל שייך בהם דעת דקדושה ולא בגויים, היינו

לעשות גדר וסייג, ובעיקר במקום ערווה כנ"ל, כי עדת אותיות 'דעת', בבחינת (בראשית ד, א): "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ",

כי דעת דקדושה הוא הפתח והתנאי לקדש את הגוף במחשבה בדיבור ובמעשה כנ"ל. 'קדושים תהיו כי קדוש אני' היינו

רק על ידי זאת תשרה עליו הקדושה. ואל יעלה בדעתו שאין הוא יכול להתקדש כראוי, אלא תמיד יזכור שהוא חלק אלוקַ

ממעל שטמון בו קדושת שמו יתברך, כנ"ל.

ואפשר לומר, בסייעתא דשמיא, שכל המורם לעיל נרמז במילה 'קְדֹשִׁים' בכתיב חסר דייקא, כי קְדֹשִׁים בא"ת ב"ש (חילוף

האות א' באות ת', האות ב' באות ש', וכן על זה הדרך) אותיות 'דבֹקִים'. ונראה לי שזה רמוז דייקא בחילוף האותיות מהתחלה

לסוף כי מעת שאדם עומד על דעתו עוד בראשית חייו, חייב לנהוג בדעת דקדושה כנ"ל עד זקנה ושיבה. ורק לפיכך אפשר

לעלות מדרגה לדרגה במעלות הקדושה כנ"ל, עד שנזכה להיות ראויים לדבקה בו. וזה שכתוב (דברים ד): 'ואתם הדבקים

בה'' רצה לומר שעל ידי שנקדש ונשמור את משמרתו, היינו הדברים שאסר עלינו, ובעיקר בתאוות הניאוף שכלולים בה

כל התאוות והמידות הרעות כנ"ל, ואם נשכיל עוד בדעתנו להתקדש במותר לנו כנ"ל, נזכה לדבקה במקור החיים ועל די

זה נזכה לחיים טובים עוד בעולם הזה וחיי נצח בעולם הבא, כמו שנאמר: 'חיים כולכם היום'. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.  

                     פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

צריך לקדש את פיו, וחוטמו, ועיניו, ואוזניו, דהיינו שישמור את עצמו מלהוציא שקר מפיו, וכן שאר דיבורים פגומים; ויהיה

לו יראת שמים – שעל ידי זה מקדש החוטם; ויהיה לו אמונת חכמים – שעל ידי זה מקדש האוזניים ושומע לדבריהם; ויעצום

עינו מראות ברע. ועל ידי זה זוכה לדעת שלם, ויגיע לשכל שהוא בחינת שפע אלוקי שהוא בחינת רוח קודש. גם על ידי

שהוא עניו שפל וסבלן, ולא יחרה אפו על בזיונו - על ידי זה מקדש החוטם בשלמות. גם על ידי מה שאדם הוא "נאמן רוח

מכסה דבר", שנזהר מלגלות סוד שאין צריכין לגלותו – על ידי זה מקדש את האוזניים (סימן קדושה, אות ב). על ידי התיקון

הכללי שהוא תיקון הברית, נתרומם המוחין, כי עיקר תיקון הדעת הוא כפי תיקון הברית; ועיקר התקרבות ישראל לאביהם

שבשמים הוא על ידי שמירת הברית (סימן ברית, אות כה). "התיקון הכללי" הוא לומר עשרה קפיטל תהִלים אלו: טז, לב, מא,

מב, נט, עז, צ, קה, קלז, קנ, והם תיקון גדול ונורא מאוד. (שם, אות סז).