פרשת בשלח - טיב הקהילה
נכתב על ידי DL2000, 24/1/2013
בס"ד
אשירה לה' כי גמל עלי
לכבוד פרשת בשלח, שבת שירה, אנו מעלים פנינים נחמדים ממורינו ורבינו שליט"א על ביאורי
שירת משה ובני ישראל על הים, וכן משירת מרים הנביאה, והנלמד מהם עבורנו לחיזוק האמונה בצור עולמים.
מי הבקיע את הים ?
בהוראת השי"ת למשה לקראת בקיעת הים נאמר (שמות יד, טז): ואתה
הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו. הנה יש כאן ציווי מיוחד
מאת ה' אל משה, שהוא בעצמו יבקע את הים ואז יבואו בני ישראל
בתוך הים ביבשה. ואולם, כמה פסוקים אחר כך (פסוק כ"א), בעת תיאור
גוף המעשה, לא משאיר לנו הכתוב שום ספק באשר לזהות הבוקע,
וכך כתיב שם: ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים
עזה כל הלילה וגו' ויבקעו המים. הרי שהשי"ת כביכול בכבודו ובעצמו
הבקיע את הים. וכך אנו אומרים מדי לילה בתפלת ערבית: 'מלכותך
ראו בניך בוקע ים לפני משה'.
אם כן, זו לנו הוראה, כי על כל יהודי להתייחס לכל פעולה הנעשית
דרכו או באמצעות זולתו, שהכל מאתו יתברך שמו, וכמו שנאמר
(תהילים קלו, ד): לעושה נפלאות גדולות 'לבדו', דהיינו שהקב"ה בעצמו
עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, ומה שאנו מסוגלים לעשות, הרי
זה רק מכח הציווי.
וזה יסוד האמונה, שמצד אחד צריך האדם להתאמץ לעשות רצון
הבורא בשלימות, ומאידך עליו לדעת כי בסופו של דבר הוא לא עשה
מאומה, והכל מאתו יתברך שמו.
וזהו שמצינו כאן, דהגם שמשה נטה ידו על הים במצות השי"ת, מכל
מקום אילולי מאמר ה' לא היה נבקע הים, גם אם היה משאיר ידו מוטה
כל היום. ולכן מתייחסת פעולת הבקיעה אל השי"ת למרות שמשה
נטה ידו על הים במצות הבורא שציווהו 'נטה את ידך על הים ובקעהו'.
מעלת רגע של אמונה
כשמתבוננים בקריעת ים סוף, מתעוררת לכאורה תמיהה גדולה, וכי
אין לו להקב"ה דרכים אחרות כיצד להביא את עם ישראל לארץ
הבחירה בהשקט ובטח, ומדוע הוצרך להעמידם ליד ים סוף גועש,
ולגרות בהם את המצרים שיאמרו: נבוכים הם בארץ (שמות יד, ג) ויאבו
לרדוף אחריהם. שמא תאמר, רצה ה' לכלות את המצריים ולפיכך
עשה כן, עדיין לא נחה דעת המתמיהים, וכי צריך עבור זה לבקוע את
הים ולשדד מערכות הטבע בכל העולם, וכמו שאמרו חז"ל (שמו"ר כא, ו)
שבזמן קריעת ים סוף נבקעו מימות כל העולם, הלא הרבה דרכים
לפניו ית' להיפרע מעוברי רצונו, הנה לדוגמא ננקוט את מפלת
סנחריב וכל חילו, שנהרגו בלילה אחד בהשקט וברוגע, מבלי שאף
אחד מבחוץ ידע כלל מהנס, וזאת מעריבות שירת המלאכים, כמובא
בגמרא (סנהדרין צה, ב), למה נשתנה כאן שהוזקק ה' להשתמש עם
'קריעת ים סוף' המוגדר בדברי חז"ל (סוטה ב, א) לדבר קשה.
אמנם, למדנו מכאן יסוד גדול: מטרתו של הקב"ה בקריעת ים סוף
לא היתה כדי שכלל-ישראל יאמינו בו, שכן באותה שעה כבר היה עם
ישראל כולו מאמין באמונה שלימה בהשי"ת, כמו שנאמר עוד לפני כן
(שמות ד, לא), כשעדיין היו במצרים: ויאמן העם, ואמרו חז"ל (ילקוט הושע,
תקיט): בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים. אלא שרצה הקב"ה
בקריעת ים סוף, שגם המצרים יאמינו בו ית', וכמו שכתוב (שם יד, ד):
וידעו מצרים כי אני ד', לשם כך שידד ה' את כל מערכות הטבע וקרע
את הים, כדי שהמצרים יגיעו לאמונה שאין עוד מלבדו, אחר שעשר
המכות לא הביאום לאמונה זו.
: בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים. אלא שרצה הקב"ה
בקריעת ים סוף, שגם המצרים יאמינו בו ית', וכמו שכתוב (שם יד, ד):
וידעו מצרים כי אני ד', לשם כך שידד ה' את כל מערכות הטבע וקרע
את הים, כדי שהמצרים יגיעו לאמונה שאין עוד מלבדו, אחר שעשר
המכות לא הביאום לאמונה זו.
ואם נעשה חשבון, אימתי הספיקו המצרים להאמין בה' אחרי
קריעת ים סוף, הרי כולם צללו במים. אלא שבאותו רגע שפרפרו בין
חיים למות, אז הם זכו להכיר בה'. ועבור אותו רגע בודד של אמונה,
שוה לבקוע את הים ולפרסם את הנס בכל העולם, כדי שגויים יאמינו
בהשי"ת רגע לפני מיתתם.
הרי לפנינו כמה גדול ערכו של רגע אחד של אמונה, קל וחומר יהודי
שמתחזק אפי' ברגע אחד להאמין ולחשוב שה' הוא בורא ומנהיג לכל
הברואים, וקל וחומר הדבר ביהודי החי כל ימיו באמונה, שאין ערוך
לעוצם גדלותו ומעלתו.
אמונה צריכה חיזוק בכל עת
כתיב (שמות יד, לא): וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה'
במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. הפסוק מתחיל:
'וירא ישראל', היינו שראו את הניסים בעיניהם והגיעו למצב של יראת
שמים, כהמשך הפסוק 'וייראו העם את ה'', למה אם כן, היו צריכים
להגיע גם ל'ויאמינו בה'', איזה צורך יש ב'אמונה' כשרואים דבר בחוש,
הלא 'אמונה' פירושה שאינו רואה אבל מאמין שזה קיים.
אמנם, למדנו מכאן יסוד גדול. כי כל זמן שאדם חי עדיין בעולם
השפל, השטן אורב לו בכל מצב להכשילו ולצנן את אמונתו, עד כדי כך
שהוא מסוגל גם במצב של ראיה חושית, לצנן את הדבר בעיניו כאילו
שכך הוא סדר העולם, שפעם בכך וכך שנים נבקע הים, וב'מקרה'
עמדו בני ישראל לידו ברגע הנכון ו'הספיקו' לעבור בו עד ששבו כל
מימיו חזרה, אבל המצריים הגיעו ב'מקרה' ברגע הלא נכון והם טבעו.
לכן, כדי להשאר איתן באמונתו, לא יכול אדם לסמוך על ראיה
אפילו החושית ביותר, אלא מוכרח הוא להתחזק באמונה בכל רגע
ובכל מצב, כיון שבעולם הזה אין שום אפשרות של הוכחה מוחלטת.
ומשום כך התחזקו ישראל באמונה תיכף ומיד אחרי קריעת ים סוף,
כמו שכתוב: 'ויאמינו בה''.
למדנו מכאן, עד כמה חייב אדם להתחזק באמונה בכל עת, ולא
להרפות מכך אפילו לרגע, כדי שלא יפתח פתח לשטן לצנן את
אמונתו בהבלים של מקרי הטבע.
זכות ההליכה במסורת האבות
זה א'לי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו (שמות טו, ב). וברש"י שם: בכבודו
נגלה עליהם, והיו מראין אותו באצבע, ראתה שפחה על הים מה שלא
ראו נביאים.
יש לבאר, בני ישראל באותו דור זכו לגילויים נעלים ביותר עד
שנאמר עליהם: ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים, ובזכות
השגה גדולה זו זכו לבנין המשכן המורה על השראת השכינה, וכפי
שביאר רש"י תיבת 'ואנוהו' - לשון 'נוה' המרמז לבנין בית המקדש.
אך אין די בכך, כי עיקר השראת השכינה היא בתוך כל אחד ואחד
מישראל ולא רק בעצים ואבנים, וכמו שנאמר (שם כה, ח): ושכנתי
בתוכם, שעיקר השראת השכינה היא בתוך גופו של כל אחד ואחד
מישראל.
אך בכדי לזכות להשראת השכינה צריכים לעבודה של - 'אלקי אבי',
וכפירוש רש"י: לא אני תחלת הקדושה, אלא מוחזקת ועומדת לי
הקדושה ואלקותו עלי מימי אבותי. היינו, שבכדי לזכות להשראת
השכינה צריך לשמור את מסורת האבות וללכת בדרכיהם ומנהגיהם,
כי לולא שהולכים בדרכי האבות, אף לאחר כל הגילויים הגדולים
וההשגות הגדולות אין זוכים עדיין לנקודה הפנימית שהיא השראת
השכינה בגופו של האדם, וכיון שהלכו ישראל במסורת אבותיהם זכו
לרומם את שם הבורא ולעבדו, וזה מורה על ענין השראת השכינה,
וכמו שתרגם אונקלוס: אלהא דאבהתי ואפלח קדמוהי.
ובכדי לשמור את מסורת האבות צריך לאמונה שלימה, היינו, אף
אם האדם אינו מבין בענין מסוים מדוע אבותיו נהגו כן, ולפי דעתו
נראה לו שצריך לנהוג אחרת, מכל מקום יבטל את דעתו וינהג כמנהג
אבותיו, וחס ושלום שיבנה במה לעצמו וישכח את מקורותיו ומנהגי
אבותיו, כי לולא ענין זה אינו זוכה להיות משכן להשראת השכינה.
לכן, אף אם זוכה האדם שבניו הולכים בדרכי התורה והיראה, מכל
מקום צריך לחנכם שישמרו את מסורת האבות היינו שמם לשונם
ומלבושם שעל זה נזהרו מאד בני ישראל במצרים שלא לשנותם, כי
כשאין נזהרים באלה, אף שזוכים להתנהג בדרכי התורה והיראה חסרה
עדיין הנקודה הפנימית.
ממיתת המצריים למדים השגחה פרטית
בתיאור טביעתם של המצריים יש בתורה שלשה תיאורים: ירדו
במצולות כמו אבן (פסוק ה), יאכלמו כקש (פסוק ז), צללו כעופרת במים
אדירים (פסוק י). וביאר רש"י: הרשעים 'כקש' - הולכים ומטורפין
עולין ויורדין, בינונים כ'אבן', והכשרים 'כעופרת' - שנחו מיד.
מדברי רש"י אלו נלמד יסוד גדול בענין השגחה פרטית, אף שבסופו
של דבר כל המצריים מתו, עם כל זאת על כל אחד נגזרה מיתה אחרת,
וכן על כל אחד נגזר כמה סבל יעבור קודם שימות, והכל הוא בהשגחה
פרטית.
ומכך אנו למדים, לחיי היום יום, כשאירעה חלילה תאונת דרכים,
והיו כמה אנשים ברכב, ונפצעו כולם או מתו רחמנא ליצלן, ונראה
שסוף כולם היה שוה, מכל מקום, כשנעמיק ונתבונן נראה שכל אחד
עבר זאת בצורה שונה מחברו, כל אחד נפצע באופן שונה מחברו, וכן
כל אחד מיתתו היתה באופן שונה מחברו, וכל אחד סבל באופן שונה
מחברו עד שמת. וצריך להאמין, שאף בדבר כזה הכל הוא בהשגחה
פרטית, כי ההשגחה העליונה היא על כל פרט ופרט, ואין בזה טבע
כלל, והכל בחשבון עמוק בא. ויהי רצון שלא ישמע שוד ושבר בגבולנו,
ואך טוב וחסד ירדפונו לעד.
ערכו של דיבור אחד באמונה
על הפסוק בשירת הים (שמות טו, יב): נטית ימינך תבלעמו ארץ,
שפירושה כי זכו המצריים להגיע לקבורה, איתא במכילתא (מס'
דשירתא, ט) שלכן זכו לקבורה, משום שאמר פרעה למשה 'ה' הצדיק',
אמר הקב"ה: אתם צדקתם עליכם את הדין, אף אני לא אקפח לכם
שכרכם ואתן לכם מקום קבורה, שנאמר: ' נטית ימינך תבלעמו ארץ'.
ובענין זה סח לי הרה"ח ר' דוד פקשר זצ"ל ששמע מהרה"ק רבי
מרדכי מסלאנים זצ"ל, שכל יהודי שואף להפרד מהעולם בשלשה
דברים: א) שיהיה מנין אנשים יראים בזמן יציאת נשמתו. ב) שכספו
ילך לצדקה, וירבה לו זכויות בעולם הבא. ג) שבקבורתו יתעסקו
אנשים צדיקים. וכשנתבונן נראה שהמצרים, אחרי שטבעו בים סוף,
זכו לשלשת המעלות האלו: א) בזמן מיתתם עמדו שישים רבוא
ישראל ואמרו שירה לה'. ב) כל רכושם עבר לישראל שהשתמשו בו
למטרות קדושות של בניית המשכן וכו'. ג) בקבורתם התעסק הקב"ה,
שנאמר 'נטית ימינך תבלעמו ארץ'.
רואים אנו מכאן כמה רם ונשגב כח דיבור אחד של אמונה, להנחיל
שכר אפילו לרשעים גמורים, ונמצא לפי זה, שהשכר שקבלו המצרים
הוא שכר עצום ביחס לאמירה אחת של אמונה בלבד, קל וחומר שאין
לשער את גודל השכר הצפון לצדיקים שחיים כל ימיהם באמונה.
ותומכיה מאושר
ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה וגו', ותען להם מרים
שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים (שמות טו, כ-כא). צריך להבין,
מדוע שוררו הנשים דוקא את הפסוק הזה מתוך השירה.
ושמעתי פעם ביאור נחמד בזה, על פי מה שאמרו חז"ל (ברכות יז, א):
נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי
רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן. זכותן של הנשים היא משום
שעוזרות לבעליהן ולבניהן בלימוד התורה. ואולם, אין מפורש כאן
מהות שכרן, האם הן זוכות לאותו שכר של לומדי התורה בעצמם, או
שזוכות לשכר כלשהו אך לא כשכרם של לומדי התורה עצמם.
והנה בקריעת ים סוף ראתה מרים הנביאה וראו כל הנשים, ש'סוס
ורוכבו רמה בים', ולכאורה הרי הסוס אינו אשם בזה שרדף אחרי
ישראל, שהרי היה מונהג בידי הרוכב המצרי, ורק סייע לו להגיע
לישראל, ובכל זאת נענש הסוס בדיוק כמו הרוכב. נמצא, שהמסייע
לדבר עבירה נענש כעושה עבירה עצמה.
אם כן, עשו הנשים חשבון לעצמן, שהרי מדה טובה מרובה ממדת
פורענות (סוטה יא, א), ואם המסייע לדבר עבירה נענש כעושה עבירה,
קל וחומר המסייע לדבר מצוה שמקבל שכר כעושה המצוה. ולמדו
מכך, שהנשים המסייעות לבעליהן ולבניהן בלימוד התורה, מקבלות
את אותו השכר השמור ללומדי התורה. לכן בוודאי שמחו הנשים
בגילוי זה, וטוב עשו כאשר בחרו לשורר דוקא משפט זה..
**********
וילונו העם על משה
נתאר לעצמנו אילו באו בני ישראל
בדרכם במדבר למקום עם מים מרים אבל
עם עצים מתוקים, אולי היו מנסים 'לעזור'
לקב"ה בעצה איך להמתיק את המים, אולי
ע"י השלכת עץ מתוק למים וכו', אבל
בפועל הביאם הקב"ה למקום שכולו מר,
שכן מורה עליו שמו 'מרה', ודווקא במקום
זה עם העצים המרים והמים המרים הראה
להם הקב"ה שבאפשרותו לשנות את
הטבע ולהפוך את המים למתוקים, והיה זה
נס בתוך נס שהומתקו המים ע"י עץ מר.
חז"ל אומרים שזה היה אחד מעשרה
נסיונות שנתנסו אבותינו במדבר, לכאורה
צריך להבין מה היה חטאם, הם הרי היו
צמאים והלכו במדבר כמה ימים ללא מים
אז הבקשה למים היתה נכונה, איפה אם כן
הטעות? על השאלה הזאת עונה רש"י הק'
בפירוש הפסוק 'ושם נסהו-לעם, וראה
קשי ערפן שלא נמלכו במשה בלשון יפה,
בקש עלינו רחמים שיהיה לנו מים לשתות,
אלא נתלוננו', זו היתה אם כן הטעות, היה
עליהם לבקש ממשה רבינו שיעתיר
עבורם ויהיה להם מים ולא להתלונן.
שוב ושוב אנו רואים כמה קטנה ראייתנו
והבנתנו, אנחנו חושבים שאנחנו יודעים
ומבינים מה טוב לנו, ואיך אנחנו רוצים
שהקב"ה יעשה לנו את הנס בדיוק כמו
שאנו חושבים שראוי לעשותו, או בקיצור
אנחנו רוצים להיות במקומו, אבל הקב"ה
ברוב רחמיו יודע ומבין מה טוב עבורנו,
ואיך כדאי שייעשה הנס אם ייעשה,
ומאיתנו אינו מבקש עצה ובוודאי שאינו
מצפה ממנו שנתלונן ונצעק, רק דבר אחד
רוצים מאיתנו, תפילה, וכשיהודי מתפלל,
יכול כל דבר להיהפך למתוק, אפילו אם
הוא נמצא ב'מרה' הקב"ה יכול להמתיק לו
את הכל, דווקא מתוך המרירות.
(עפ"י טיב התורה-בשלח)
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
