לקט מביאור המלבי"ם לתורה – פרשת בלק

במדבר כב,כב: וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים, כִּי-הוֹלֵךְ הוּא: מלבי"ם:  "למה חרה אף אלוהים, הלא הרשהו ללכת (אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; כ,כ)? ... שהיה לו למנוע מלכת". בלעם היה צריך לנהוג לפי רוח הדברים ולא רק הדברים עצמם. ברור שאין דעת ה' נוחה מהליכתו ( אם באו ... אז קום לך). למדנו שרוח הדברים חשובה לא פחות מהדברים עצמם.

כד,יז: אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב; דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל, וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב, וְקַרְקַר כָּל-בְּנֵי-שֵׁת: מה משמעות 'אראנו' ו'אשורנו'? מלבי"ם: "הראייה היא מקרוב ואשורנו הוא מרחוק, והוא ראה בנבואה אחת שתהיה בזמן קרוב ... ועוד חזה נבואה עתידה שתהיה בימי המשיח שהוא באחרית הימים, ועל זה אמר 'אשורנו' ... לא קרוב". דוד ש"מחץ פאתי מואב" – זה קרוב, כ 400 שנה לאחר נבואה זאת, אך לעתיד לבוא בימות המשיח, מבטיחה נבואה זאת שעם ישראל ישלוט (קרקר) בכל בני שת, מהם מורכבת כל האנושות. נחכה ונראה, 'נראה' דווקא ולא 'נשור', שיהיה בקרוב...